היום שאחרי הקורונה / חני נתנזן


היום שאחרי הקורונה. הגינו בו בערגה ובציפייה וגם עם לא מעט חשש ודאגה. כעת נראה שהיום הזה כבר נוקש על דלתנו ואנו כלל לא בטוחים שברצוננו לפתוח אותה לרווחה. עברנו תקופה לא פשוטה, רווית מתח, דאגה, בלבול וחוסר ידיעה. יחד עם זאת נכנסנו לסוג של שגרה בלתי מחייבת, סדרים בלתי קבועים וחלק גדול מאתנו יצא לחופשה בלתי מתוכננת מהעבודה. אז למרות שאנו אלופים בלקטר ולהתלונן על התקופה המאתגרת הזו שנחתה עלינו בפתע פתאום, לא כולם מתלהבים לשחרר אותה ולצנוח חזרה אל החיים האמיתיים.

בשורות שלהלן אינני מתיימרת לנתח את הסוגייה[ הזו ברמה המחקרית והאמפירית. ברצוני לדון באספקטים השונים של חזרה לשגרה מנקודת מבטי כאם ולהתבונן מבעד לעדשה של הורים לילדים בקשת גילאים רחבה, מהפן האנושי והמעשי. ברצוני, להרים לרגע את המסך ולהציץ פנימה ולבחון את ההיבטים שמרתיעים אותנו כהורים ועוצרים בעדינו מלצעוד הלאה ולשוב לחיים נורמטיביים, ובד בבד להתבונן אלו הארות ותובנות אנו יכולים לקחת אתנו צידה לדרך לימים שיבואו. כמו כן, אגע בקצה הקרחון של ההיבט הטיפולי, אך איני רוצה להרחיב על כך את הדיבור מכיוון שדיו רב כבר נשפך בנושא.

בנוסף, אתייחס לתחום קצת פחות מדובר, הנקרא צמיחה בעקבות טראומה. המושג "צמיחה פוסט טראומטית" הינו חדש יחסית, אך ההבנה שסבל וכאב יכולים להיות מקור לשינוי חיובי היא בת אלפי שנים. המונח "צמיחה פוסט טראומטית" פותח על-ידי קלהון וטדסי (Calhoun & Tedeschi) בשנות ה-90 של המאה הקודמת. לדבריהם, "צמיחה פוסט טראומטית" הינה שינוי חיובי המופיע כתוצאה מהתמודדות עם אירועים טראומטיים. היא מתייחסת לחוויה אינדיבידואלית של התפתחות בתחומים מסוימים אשר באה בעקבות התמודדות עם משבר. על מנת שהתפתחות זו תיחשב כצמיחה פוסט טראומטית, על האינדיבידואל לא רק לשרוד את האירוע הטראומטי, אלא גם לחוות שינוי פנימי, משמעותי, ביחס לחייו שלפני האירוע (Konvisser, 2014).

יהיה מי שיאמר שמוגזם מעט להגדיר את משבר הקורונה כטראומה. ייתכן שעבור ילדים רבים התקופה הזו לא הייתה מאד טראומטית, אך ללא ספק חלק גדול מהאוכלוסייה חווה את השבועות הללו כמצב דחק מתמשך. בפרט כאשר מדובר בילדים שבן משפחתם היה חולה ובמקרים רבים אף הורחק מהבית ללא יכולת לבקרו. משפחות רבות נאלצו לשהות בבידוד לפרקי זמן שונים, וילדים לא מעטים חוו אבדן פתאומי וטראגי של בן משפחה, ידיד או מכר מהשכונה. כמובן שרמת הדחק משתנה ממשפחה למשפחה ומילד לילד, כל אחד בהתאם לנתוניו האישיים והאישיותיים הספציפיים, אך אני סבורה שעבור כולנו יכולה התקופה הזו לשמש כתקופה מכוננת וכקרקע לצמיחה פנימית.

השבועות שחלפו אתגרו ללא ספק את כלל אוכלוסיית ההורים. כל הילדים שוהים בבית ללא מסגרת לימודית ובהמשך נאסרת היציאה לפארקים ומקומות בילוי, באופן גורף. לאחר מכן התנאים מחמירים עוד יותר, אין יוצא ואין בא. מעל בתים רבים מרחף ענן של חוסר ודאות כלכלית, הוצאות חריגות, דאגה לשלום החולים ופחד וחשש מהבלתי ידוע. לאחר פרק זמן מסוים מרבית ההורים נוחתים מעט מההלם ומהשינויים הפתאומיים והדרמטיים הללו, ואז מתחילה להתקיים מה שמכונה "שגרת קורונה". אין זמני יקיצה ושינה מחייבים, חסל התארגנות מטורפת ליציאה כוללנית בשעת בוקר מוקדמת. הבית אף הוא אינו חייב להבהיק מניקיון במשך כל שעות היממה מכיוון שאף אורח אינו צפוי להיכנס בפתע. מספר היציאות מן הבית יורד להכרחי ולמינימלי ביותר, וגם אין צורך לוודא שהילדים ייראו כל העת כמי שיצאו זה עתה ממגזין האופנה האחרון, היות ובין כך אין את מי להרשים. האימהות כולן יכולות היו להתרשל מעט בהכנת ארוחות ובעמידה במטלות הבית השונות, שכן הימים ימי קורונה, הילדים בבית וישנו מסר קולקטיבי שמותר ותקין לשחרר מעט את הרסן.

ועתה, כשנוקשת השגרה על דלתנו אך טבעי הוא שחלק בלתי מבוטל מציבור ההורים קצת חושש ואפילו מאוים מעמידה מחודשת בלוח זמנים מחייב, שיבה לעבודה, חסל תירוצים, עיגולי פינות ומסכת ויתורים עצמיים. כמו כן קיימת נקודה נוספת שלא כל כך נעים להודות בקיומה, אך היא נמצאת שם, חבויה עמוק בלבבות כולנו. תקופת משבר הקורונה שהייתה רוויה במתח, בלבול, שינויים דרסטיים וחוסר ודאות, התאפיינה גם בסוג של ריגוש ודרמה. כל יום מתגלים חולים חדשים, המספרים הולכים ומתארכים, "הפעם זה ממש מתקרב אלינו"... ועוד כהנה וכהנה. נתונים מאיימים ומפחידים שממלאים אותנו באדרנלין וצובעים את שגרת חיינו בצבעים עזים ובלתי צפויים בעליל. הציבור כלו מרגיש חלק 'ממשהו גדול', כלל עולמי והיסטורי ומתכנן כיצד יתאר את התקופה הזו לדורות הבאים, ובמקום נסתר מעין רואים מתענג על הייחודיות שנפלה בגורלו 'לחיות באימי התקופה הזו'. אז אם להיות נאמנים לאמת, לא כל כך מתחשק ליפול בחזרה לשגרה אפורה ונטולת ריגושים.

אם כך, כיצד אכן ניתן לחזור לשגרה מבורכת בצורה נכונה ומיטבית?? כל חזרה לשגרה לאחר יציאה לחופשה ארוכה מתאפיינת בקשיי התארגנות והתרגלות ידועים ומוכרים, ומהפן הטכני תקופה זו אינה שונה בהרבה. אם כי עדיין לא חזרנו לשגרה מלאה, הפחד, החשש והגבלות מסוימות עדיין קיימות, ואשר על כן צעדינו מהוססים יותר. מהבחינה הזו, השיבה לשגרה אף היא מרוככת וקלה יותר, מוסדות הלימוד פותחים את שעריהם באופן הדרגתי ביותר עם אפשרות רבה להתמזגות איטית ואינדיבידואלית. באשר לתפקודנו כעקרות בית מושלמות ברצוני לקוות שכולנו הפנמנו עמוק בתוכנו את המסר שכשם שאם טובה דייה, דווקא היא האם היותר אידיאלית (וויניקוט, 2004), כך גם עקרת בית טובה דייה, הינה טובה יותר הן בעבורה והן בעבור בני משפחתה, הן בטווח המיידי  ויתרה מכך בטווח הרחוק. כולי תקווה שהשכלנו להבין שאחאים הלבושים בבגדים תואמים, רצפות בוהקות מניקיון ומשטחי שיש מעורטלים ומבריקים אינם ערובה לבריאותם הנפשית שלנו ושל ילדינו. ובאשר לחזרה לשגרה אפורה חפה ממתח ומריגושים, אל הנישה הזו הבה ונכניס את התובנות ואת כל הדברים המאירים שלמדנו אודותנו, אודות משפחתנו והסביבה שלנו. כאן ניתן ליישם את עקרונות הצמיחה הפוסט טראומטית ולצאת מהתקופה הזו חזקים, מחושלים וטובים יותר מכפי שהתחלנו אותה.

בספרות יש יותר מאפיון אחד לתופעה של צמיחה פוסט טראומטית. יאלום וליברמן (1991), מגדירים זאת כ-"שינויים פסיכולוגיים חיוביים". התייחסות נוספת היא, כאל "רווחים בונים או נרכשים" (Calhoun & Tedechi, 1991, אצל- 1998Calhoun, Park & Tedechi, ). בבתים רבים, כשוך ההלם הראשוני מהשינויים הדרסטיים שנחתו עלינו בסדרים ובתפקידים היומיומיים, גילו אימהות רבות שהן דווקא מצליחות להעסיק ולהפעיל את ילדיהן באופן פורה ומועיל אף בלי לשלוח אותם למסגרת חיצונית, או מבלי לבלות שעות ארוכות בגינה השכונתית חשופות לשמש, רוח ומצבורים אינסופיים של גרגרי חול מעקצצים. לצד מריבות והתנגשויות בין אחאים, עלו ופרחו זמנים רבים ויפים של אהבה, הדדיות והנאה משותפת, בתוך המרחב הביתי. זה דרש כוחות לא מעטים, אלתורים, העלמת עין ומאגרים בלתי נדלים של יצירתיות, אך הבה ונחשוב אלו דברים קבלנו בתמורה?? האין זה שווה את המאמץ וההשקעה??

ההיבט הטיפולי מורכב הרבה יותר; ילדים רבים שכבר סיימו או עמדו לסיים טיפול שבו ואימצו דפוסים ישנים, פחדים והתנהגויות אגרסיביות קיימות התעצמו וקבלו משנה תוקף. כידוע, במקרים רבים, שעת משבר מוציאה ומעצימה את האספקטים השליליים הטמונים בכל אחד מאתנו. מתן לגיטימציה לתגובות ולרגשות הוא תנאי הכרחי לריפוי חוויית הטראומה, ריפוי הכרוך ביצירה ובחיזוק של תחושות רצף בתפישות הזמן, הזהות ומסוגלות עצמית (להד ואיילון, 2000). בד בבד, כאשר מדובר במטופלים שכבר סיימו טיפול, הייתי מציעה להמתין מעט לימי השגרה המחכים לנו ממש מעבר לפינה, ולאפשר להם לפרוש את חסותם על המטופלים הללו, מתוך תקווה שכאשר ישובו לשגרה מוכרת ומאורגנת יותר יוכלו לאמץ מחדש את ההישגים שכבר נרכשו. חשוב לזכור שמרבית האנשים מתאוששים ממצבי דחק ללא פגיעות פסיכולוגית לאורך זמן. אם וכאשר פחדים, סימפטומים גופניים והתנהגויות בלתי רצויות כאלו ואחרות ממשיכות ללוות את המטופל לאורך זמן, אזי נדע כי אין מנוס מטיפול חוזר. התמודדות טובה עם מצבי טראומה מחזירה למטופל תחושה של שליטה על אירועי החיים ומספקת לו העצמה, חיזוק ותחושת אמון בעצמי ובעולם הסובב (הרמן, 2007; מור ואחרים 2008; נוי 2000). האפשרות לספר את סיפור הטראומה למקשיב מכיל ותומך תורמת להפעלת תהליכי החלמה, עוזרת לביסוס משאבי ההתמודדות ומסייעת לבניית חוסן.

מנקודת מבטי כמטפלת בהבעה ויצירה אני סבורה כי שחרור הרגשות והחרדות באמצעות היצירה עשוי להקל, במידה רבה, על הסבל והכאב, כאשר היצירה מאפשרת למטופלים, חוש עצמאות ובטחון מוגבר, שמחזקת את יכולתם להתעמת עם התחושות הכאוטיות, הפחדים ואבדן השליטה שהם חשים. חומרי היצירה יכולים לספוג ואף לתת משוב לביטוי רגשות מגוונים, ללא שיפוטיות וללא חשש של הרס העצמי והזולת. המגע בחומרים בזמן היצירה כולל את הרצף שבין קרבה באמצעות מישוש, ליטוף וכד' - לריחוק, דחיה וביטוי אגרסיבי על ידי השלכה, דחיפה, הכאה וכד'. כל אלה יכולים להיות מבע חילופי לכמיהה ולתשוקה לצד הבעה ישירה של זעם ותוקפנות באופן לגיטימי. (חזות ושגב שהם, 2002).

ובחזרה לציבור הכללי שחווה ברובו טלטלה עזה ומשמעותית בתקופת הקורונה, הן בימים בהם האיום הבריאותי היה ממשי ומוחשי, והן בצל האיום הכלכלי והשינויים הקיצוניים באורח החיים המוכר והידוע. בנוסף, תפיסות חיים שונות התהפכו מן הקצה אל הקצה ואפילו אירועים שנחגגו באופן שונה לחלוטין מכפי שתוכננו, השאירו רושם בל יימחה לטוב ולמוטב על חתני וכלות האירוע. במישור הפיננסי עוד ייקח זמן רב עד אשר ניתן יהיה לשקם בתי עסק לא מעטים וכלל אין תאריך יעד באשר לדפוסי חיים מסוימים, כדוגמת נסיעות לחו"ל, יציאה לחופשות וכיוצא בזה.

לפי Calhoun, Park & Tedechi (1998), צמיחה פוסט טראומטית היא גם תהליך וגם תוצאה. הם רואים זאת כתופעה המתפתחת מתוך תהליך קוגניטיבי שמטרתה להתמודד עם אירועים טראומתיים, התובעים מחיר רגשי קיצוני. לדוגמא, רעידת אדמה מייצרת איום משמעותי על מבנים קיימים ומותירה אך רסיסים של קהילה המתפקדת בקושי. יש לפנות את השרידים של מבנים ישנים על מנת שמבנים חדשים, חזקים יותר יוכלו להבנות. אך קודמת לכך תקופה של בלבול ואבל, וייתכן שתהיה דאגה שכל זה לשווא, שהמלאכה גדולה מדי, וששואה עתידית תוכל להרוס את כל ניסיונות הבנייה. אך במשך הזמן, חולשות של המבנה הקהילתי הקודם מתגלות ושינויים מתרחשים. ובעקבות האסון, ניתן לראות במבט לאחור, לא רק את מה שאבד, אלא גם את הכוחות שעלו ויצאו אל הפועל, את מה שנלמד ונבנה מחדש.

פסיכולוגית, מתרחשים תהליכים דומים אצל אינדיבידואלים רבים המתמודדים עם טראומה. הטראומות הללו בוחנות מחדש את האמונות הבסיסיות של בני אדם אודות העתיד שלהם, וכן לגבי ההתנהלות שלהם אל עבר העתיד, כתוצאה מכך נוצרת חרדה מסיבית וכאב פיזי שקשה לשאת. חוויה טראומטית כוללת אבדן של אדם יקר, אבדן של יכולות ותפקידים משמעותיים או של תפיסות חיים בסיסיות. מול האובדנים הללו והבלבול שהם יוצרים, יש אנשים שבונים מחדש דרך-חיים אותה הם חווים כטובה יותר מקודמתה, באופנים משמעותיים. עבורם, השבר של האבדן מייצר הזדמנות לבנות אורח חיים חדש, נעלה יותר. הם יוצקים מבנים פסיכולוגיים חדשים שלוקחים בחשבון אפשרות של טראומה, ודרכים טובות יותר להתמודד עמה. הם מעריכים יותר את החוסן הפנימי שלהם, שאותו גילו מחדש. בגין המאמצים שהשקיעו, הם מוקירים את מה שיש להם כעת וכן את התהליך שדרכו כל זה נוצר, על אף שתהליך זה, כלל צער ואבדן.

במדינת ישראל, תודה לא-ל, האבדנים בנפש היו מעטים בהשוואה למדינות אחרות.  ההירתמות הטוטאלית של מערכת הבריאות בישראל להצלת חיי כל אדם באשר הוא הינה מרגשת ונוגעת ללב, ויחידה מסוגה בעולם כלו. בנוסף, ההתגייסות והסיוע הקהילתיים והמשפחתיים האירו הרבה קשיים ופינות חשוכות ולוואי וניקח את הגילויים הללו ונמשיך ליישם אותם  אף ביום יום. כפי שציינתי לעיל מצבי דחק נחוו באופן שונה בכל משפחה ומשפחה,  וכעת כאשר אנו עושים את דרכנו אל עבר השגרה המיוחלת, נשאלת השאלה מה עושים עם הטלטלות שידענו? בימים אלו ניתנת לכולנו ההזדמנות לקחת את התהפוכות שחווינו ולהפכם לזהב.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות:

הרמן, ג.ל. (2007) טראומה והחלמה. עם עובד, תל אביב.

וויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.

חזות, ת. ושגב שהם, (2002). א. פרק 4: כוחה של היצירה ב"עבודת התקווה" בתוך: פינצ'ובר (עורכת) הצבעים השחורים מתו והצבעים השמחים ניצחו. הוצאת האגודה למלחמה בסרטן.

להד, מ. ואיילון, ע. (1995). על החיים ועל המוות. הוצאת נורד, חיפה.

מור פ., לוריא א., חן-גל ש. וסימן טוב י. (2008) מסע הטראומה. אשלים ומשרד החינוך, ירושלים.

נוי, ש. (2000) "מודלים להבנת התגובה לטראומה כסיוע לגיבוש העקרונות לטיפול בטראומה ובפוסט-טראומה". בתוך: קלינגמן, א., רביב, ע. ושטיין, ב. (עורכים) ילדים במצבי חרום ולחץ. משרד החינוך, השרות הפסיכולוגי-ייעוצי.

Calhoun,L.G., Park, C.L. & Tedeschi,R.G. [1998] Postraumatic growth: Positive   changes in the aftermath of crisis. Mahwah, NJ: Lawrence Erlebaum Associates.

Konvisser, Z. (2014). Living Beyond Terrorism. Jerusalem: Gefen publishing.

Yalom, I.D., & Liberman, M. A. (1991). Bereavement and Heightened existential awareness. Psychiatry, 54, 334-345.

 


 



 


 

 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.