הרצאתו של פרופ' מולי להד – "אופטימיות זהירה בזמנים מורכבים" / סיכום מאת א. רוזנצוויג


הרצאתו של פרופסור מולי להד – "אופטימיות זהירה בזמנים מורכבים" ניסן תש"פ, 31.3.2020

סיכום [לא מדויק] : אתי רוזנצוייג- מאבחנת דידקטית ומנחת הורים

>תודה לפרופ' להד על הרשות וההגהה האישית שעשה למאמר זה.

 

אנו "מספרי סיפורים" וזה מרגיע אותנו.

הסיפורים מלמדים שאנו לא יכולים לשלוט על הכול. המין האנושי הוא היצור הכי גמיש, מסתגל למצבים קשים. גם ההיסטוריה היהודית הוכיחה, שגם במצבים הכי קשים, ניתן להתחיל להתאושש. אנו היצור, שמחד הכי פחות מתאים לשרוד בכדור הארץ בשל הפגיעות הגבוהה שלנו. ומאידך, אנו שורדים. לכאורה לא מתאים לשרוד כאן בעולם . אנו מופיעים פה בלי כסות, בלי שיניים, בלי ציפורניים, לא יכולים למצוא מזון לבד. הדרך היחידה להגן על עצמנו כשאנו נולדים, זה לצרוח. וזה עלול להזמין חיות טרף ובכל זאת אנו הכי מפותחים. זהו קסם המין האנושי. באותה מידה שאנו הכי פגיעים, אנו היחידים שהצלחנו להסתגל, אנחנו יצור גמיש .

איפה לכל זה נכנסת התקווה? מהי תקווה? איך היא מוגדרת? המשמעות העתיקה של המושג תקווה לחוש בטחון ואמון. תקווה היא המצב הנפשי שמקדם את האמונה בטוב ובתוצאות חיוביות של אירועים ומצבים בחיי הפרט.

בולמן חקרה את האמונות הבסיסיות של אנשים בתרבויות שונות . אמונת היסוד של האדם על העולם, האדם מאמין שהעולם טוב, שאם יעשה טוב, יקרה לו טוב. גם כשאין סיכוי לחיים, האדם מודע לכך שהוא בר חלוף. מגיל צעיר ילדים מדברים על חיים ומוות ובגילאי 7-9 יש הבשלה מלאה של מושג המוות. למרות זאת, אנו מנהלים את חיינו במאמץ רציני, לאזן את חיינו מול פחד המוות, מול האין. והאמונה שהעולם מקום הוגן, הגון, הגיוני, ומי שיעשה טוב, יקרה לו טוב, זה בסיס [בולמן].

כדי להתמודד אנו מפעילים את מנגנון הרציפויות. לכולנו, יש מנגנון כזה, וזה עוזר לנו להרגיש שאנו לא עלה נידף ברוח. תחושה שמושתת על אמונה וניסיון. הרציפות היא דבר התפתחותי. ע"פ ויניקוט, אוביקט מעבר / "חפץ מעבר" כנותן ביטחון. "אתמול מנבא את מחר" אליבא דקרל  רוגרס, הוא מגדיר משבר כשאתמול לא מנבא את מחר. זה לא אומר שאני לא רוצה לשנות את מחר. הדבר המשמעותי פה, שכשאנו יוזמים שינוי, אנו מתמודדים עם אי וודאות. התחושה, שעם כל הידע על הסופיות, זו אי הוודאות. אנו יצור ששונא אי וודאות. חוסר שליטה. אנו מוכנים לשלם הרבה מאוד, כדי להרגיש שליטה. הביטוח, הוא דוגמה לכך. זה מבוסס על הרצון לשלוט בדברים. החיים שלנו הם אי וודאות. גם בשוטף מתמודדים עם זה. מעבר מהגן לבית הספר, ילד חווה אי וודאות, כשלומדים תפקיד חדש, מעבר מתיכון לצבא. חתונה- זו הכי, אנשים נכנסים למצב של אי וודאות ולוקחים סיכונים. כשזה נבחר זה  מרגיש תחושה של שליטה. אחד הדברים שאנו עושים כל יום, נוסעים באוטו. בנהיגה יש המון אי וודאות. זו קופסת פח, ואנו חושבים שאנו מוגנים למרות שאנו ממש לא.

אנו האלופים בהתמודדות באי וודאות. אך כשהיא פתאום פורצת לחיינו בעקבות משבר חיצוני  ואתמול לא מנבא את מחר, אנו מרגישים לא טוב.

לפני חודש וחצי הכול היה ברור. אתמול, היום, ומחר. פסח, קיץ ,חו"ל. אנו מנהלים את חיינו כשאנו מצליחים לאזן בין אתמול למחר. וזהו מנגנון שלנו. בדגול זה תלוי בסיפור שאנו מספרים לעצמנו. לדוגמא יש תופעה שהתוצאה שלה אותו דבר, אבל החוויה שונה בתכלית השינוי. מה ההבדל בין פליט למהגר? המהגר בחר. בניגוד לפליט, למרות שהתוצאה זהה, החוויה שונה לגמרי. הסיפור הפנימי הוא אחד הדברים שמאוד חשוב. ועוזר למצוא תקווה.


איך אנו כיצור אנושי מייצרים תחושה של יציבות למרות היותנו בני חלוף?

יש ארבעה סוגי רציפויות:

רציפות קוגניטיבית – מציאותית. אלו החוקים, המנהגים, הניסיון המצטבר, סדר יום, רוטינות שאנו ממלאים אותן ויוצרים תחושה של אתמול- מחר. כך אנו רגילים, כשיש תוכנית נראה לנו שהיא גם תתבצע. אני יכול לסמוך וזה יקרה. אחד החוקים הבסיסים שאנו סומכים עליו זה לשבת אחד ליד השני, נותן לנו תחושה של קרבה. שכרגע, במצבנו, זה לא אפשרי.

רציפות תפקיד- תפקוד. לחלק מהתפקידים  נולדנו. ואת חלקם בחרנו בדרך.

מי בכור?  מי הקטן במשפחה? מי הסנדוייץ ? לכל אחד יש תפקידים. יש תפקידים שנולדנו אליהם, יש תפקידים שאימצנו בדרך, ויש הרגשה שאתמול מנבא את מחר. בתחילת כניסת לתפקיד יש אי נוחות, ואח"כ מרגישים בטוח בתפקיד. והתפקידים חוזרים ונשנים. המתבגר מאתגר את תפקידי ההורה. ושוב יש רגיעה.

הרציפות הבין אישית- חברתית- אותם מעגלים שאני שייך אליהם. רציפויות שהן היום ערעור בשל המצב.  אנו רוצים את תחושת השייכות, הביחד. זה נכון בוודאי במצבים של לחץ. היום, קשה עם רציפות בינאישית- חברתית. בתוך הרציפות החברתית החוקים והתפקידים מאוד ברורים והקבוצה נוסכת בי תחושה שאתמול מנבא את מחר. לכן, גברים אוהבים ללכת למילואים , בקבוצה "של פעם" הם חשים צעירים.

רציפות היסטורית- אישית- מה שאני מאמין על עצמי. אני מכיר את עצמי אם אני אדם אופטימי, פסימי, בריא, מתפקד, כמה אני מסוגל להתמודד עם קשיים. המצב המנטלי שמכיל את תפיסתי הבריאותית, היכולת- חוסן שלי, החלומות, תקוות שלנו, תפיסה עצמית, דימוי עצמי כל המאגר הזה, עוזר לנו לעבור מאתמול למחר , ועכשיו זה בערעור. ואפילו ניתוק.

נתקים אפשריים בשל הקורונה בתחושת הרציפויות:

רציפות קוגניטיבית- כל יום יש חוקים חדשים. היום יום, הרוטינה, שונה מהרגע לרגע במהירות מאוד גדולה. מאוד משתנה.

רציפות תפקיד- תפקוד- חלק גדול יצאו לחל"ת ופיטורין שזו חוויה יותר חמורה.

בד"כ לקשישים, יש לנו ג'וב: "מילואים אצל הנכדים", זה לא קיים כרגע. נדחה עד להודעה חדשה. פתאום קבלנו תפקידים שאנו לא יודעים מה לעשות איתם. זה בסימן שאלה או בערעור.

רציפות חברתית היא קשה. לא פוגשים אנשים.

רציפות היסטורית אישית- חווים תחושות ודאגות שלא רגילים. חרדות שנחלה, מצבי רוח ועוד

בעצם השאלה, כמובן, מה אנו עושים עם זה, איך לא נרים ידיים?

תקווה!!!

תקווה צריך לייצר. כי זה לא משאב שבא מבחוץ. [אחת הבעיות שרוב התקשורת היא מפחידה, מדברת שוב ושוב על הסכנה, ולא מאירה את שאלת ההתמודדות]. איך אני מקיים תקווה למרות הידיעה שאנו במצב מורכב שלא יודעים מתי יסתיים? זה הכי מפרנס את אי הוודאות.






אחת הכותבות, ברברה פרדריקסון, כותבת "ברגע האמת, ברגע הקושי  העצום עם התעוררות  תחושת התקווה מופיעות תחושות חיוביות של  אושר, שמחה אומץ ותחושת העצמה שהתקווה היא תוצר של המצב שאנו נמצאים בו, מאפשרת לנו לראות את התמונה הגדולה, להיות יצירתיים ולהאמין בעתיד טוב יותר".

למרות שהרציפויות מתערערות. חשוב לשאול:

מה יש? מה קיים? מה הדברים החדשים שאני מגלה? שמשהו טוב קורה.

יש חוקר נוסף: סניידר, מדבר על שילוב בין רצון, כוח מניע. יש 3 דברים מרכזיים: לעתיד. לשאוף אליהם בעיני רוחנו. בין הבלתי אפשרי לבטוח. וכמובן, כוח רצון. המניע: חשיבה תקוותית, הקושר לתפיסה של יעדים. כמו לכוחות הנפש שלנו. הוא מבחין בין תקווה לאופטימיות. מפת דרכים ליעד. תקווה ולא כ"כ אופטימיות.

סניידר: מבחין בין אופטימיות לתקווה. צריך לעשות יעדים, בין הבלתי אפשרי לבין הבטוחים.

הכוח הניע לחשיבה תקוותית , מופעל מכוחות הנפש שלנו תוך הבנה אל מפה מנטלית: כמה נרחיק ראות לראות את הדרך ולהוביל את עצמנו.

. תקווה מחייבת מפת דרכים ומחשבות לכיוון יעד . אופטימיות מובילה את הפרט "לצפות לטוב אך איננה בהכרח מייצרת מחשבה ביקורתית כלשהי כיצד נגיע לעתיד המשופר"

ברברה פרדריקסון אומרת: ברגע האמת, ברגע הקושי, יש תחושות חיוביות מתגברות של אומץ, המהות היא להחליט שאני מתייחס לתקווה ולא מתמסר רק לתקשורת שמדברת על סיכוי וסיכון. מה האפשרויות שלי, לא לעתיד רחוק. לדבר שכרגע קשה ומפחיד. ולהכניס דברים חיוביים. הדמיון הוא המקום להחלמה וגם למצוקות וזה תלוי בסיפור שאנו מספרים לעצמנו. [מאוד מזכיר את מודל אפר"ת ואת הפסיכולוגיה האקסיזטנצילאית של יאלום ופרנקל].

רציפות קוגניטיבית- כשאני יוצר לעצמי סדר היום, אפילו מומצא, אני יוצר לעצמי תחושה של אתמול מייצר את מחר. זה מארגן את תחושת הרציפות הקוגניטיבית. צריך לייצר בהם רגעים של נחת. חופשה מהחיים האלה, להוציא מהלימון לימונדה. זה מאמץ. כי הכוח של דכדכוך, חזק מאוד.

ברציפויות התפקידית- תפקודית- צריך לשמר אותם בכוח. תמציאו לכם תפקידים. אדלר: אם אתה בדיכאון, חפש למי לעזור. "יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני, עושה העני עם בעל הבית" [רות רבה]

לחוות משהו ווירוטאולי כאילו מתקיימת גם בזמן הזה. לנו יש גם זמן עתיד. בניגוד לכל בעלי החיים. ליצור תחושה של עתיד- בהווה, בעיקר לתכנן פגישות חברתיות. כך, יש רצף חברתי למרות המגבלות.

אולי הרציפות הרביעית היא המרכזית בתקווה. אפשרות שבנויה על הסיפור שאנו יכולים לספר לעצמנו. המין האנושי שרד מצבים קשים. נוראיים. אנו יצור גמיש, הישרדותי, מסתגל. עברנו מצבים קשים בהיסטוריה, וגם ויקטור פרנקל דבר על התקווה. "מה אנו רוצים לעשות ביום שאחרי כשזה ייגמר" פרנקל חלם לחבר את הספר ולפגוש את אשתו, כיום המצב איננו דומה ראוי לזכור. וחשוב להתמקד בשאלה: האם אני מספר סיפור עם תקווה או לא.

בהצלחה!

אתי רוזנצוייג - קריאת כיוון, מאבחנת דידקטית ומנחת הורים

www.eti-kriatkivun.co.il 

etikivun@gmail.com 

058-326-4443


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.