אני המאדיר ואני הנעדר


18 Jun
18Jun

מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" מזכירה לי את גן ציפורה, את הנדנוד המונוטוני והידיים הקטנטנות שהתבקשנו לשים על כתפי החברות כששרנו את השיר "אמר ר’ עקיבא אמר ר’ עקיבא...".

משום מה, היום מילים אלו לובשות טעמים וריחות אחרים מילדות מאושרת וכנה שבגן. משחקי מילים של "גדולים" תפסו את המשבצת, ושפה של- התנהגות אנטי חברתית, קורסים של יחסי אנוש, העצמה וכישורים ומיומנויות חברתיות רווחות יותר בלקסיקון.

ללא ספק, "האני" – ה"כמוך" אינו אוהב את עצמו כדי לאהוב אחרים באותה מידה. מרתק לבחון את התופעות הללו סביב האני. כבר תאוריות שלמות ועבי כרס נכתבו על כך, אבל בכל זאת, על קצה המזלג נבחן את האני המאדיר והאני הנעדר.

האני המאדיר מצטייר בלבוש מושלם, האישיות הכל יכולה, ה’פרפקציוניזם’. שלמעשה תכונה זו היא בת לוויה של הביקורת, השיפוטיות והאשמה. תופעה זו גורמת לראות במקביל לבדיקת פגעי העצמי את בדיקת פגעי השני וחסרונותיו. בדיוק כשם שהכמוך לא מושלם אף אחד אינו מושלם.. כיצד יש לאהוב אם כך?

האני הנעדר, לעומת זאת, בקצה השני של הסקלה. (יתכן נקודות משיקות לשנהם אך הציור הסופי- מקביל). הוא מסור, נותן ללא סוף, משקיע ככל יכולתו, מתמסר עד לעייפותו ומתמוסס לגמרי בפני האחר. קיומו, לדעתו, נמדד במידת נתינתו והשקעתו.  אולם, נתינה שאינה ברת האהבה ומשמעות, נתינה שנתונה לרדיפה פנימית ומקורה באשמה, גורמת לכילוי, לשנאה עצמית, וליחול לשינוי ואהבה עצמית.

גדולים וטובים ממני כתבו על ואהבת לרעך כמוך, ספרי המוסר מעניקים לנו דרכים רבות להגיע לאני האמיתי, השואף, המשתוקק והאוהב, אותי ואת האחר..  
אז לפני שאבקש שיאהבו אותי, אבקש לאהוב את עצמי...

 

 

אודיה ביטון



     

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.