בלוג


השבוע שמעתי סיפור מפעים. סיפור שתחילתו הדרה, עם קווים של תשוקה ורצון וסופו מלא אהבה, קרבה וחום. את הסיפור הזה כולנו מכירות עוד מימי הגן, אולם הפעם היה בו נקודת מבט חדשה, ראיה אחרת, מעניינת.

חירות וחופש, הם ההפך מכליאה, משעבוד ומעבדות. מונחים אלו, בעולם המודרני נקשרים לחברה, לאופנה, ולסגידה לכח. לעיתים, ללא מודעות, חירוף הנפש למושגים אלו מגבילה ומצמצמת את נפש האדם.

ימי בין המצרים הם ימי צער על גלות. על אובדן של בית המקדש, על ימים מדהימים שהיו ואינם. צער על העבר, צער על ההווה ותקווה ואמונה לעתיד אחר, בעז"ה

לביאה אחת ילדה גור ונטשה אותו בין תל אחד לשני. הגור התגלגל לתוך עדר כבשים. הכבשים אימצו את הגור הקטן וגידלו אותו ככבש לכל דבר. הגור גדל ונהיה לאריה צעיר וגדול, אך הוא לא הכיר בכך שהוא אריה, כי כולם מסביבו היו כבשים.

שחמט זה כלי משחק חשבתי, אסטרטגי ומורכב. מאז ומתמיד הוא היה נראה לי כדימוי מוצלח לחיים, לחברה, להסתגלות ולשינויים. כלי המשחק עומדים הכן על מקומם- המלך, המלכה, הרצים והפרשים

כל מטופל ראוי להערכה על עצם גיוס הכוחות והמשאבים הדורשים ממנו לשינוי, לפתיחות ולחשיפה. יש מבניהם הזקוקים לקילוף, קליפה אחר קליפה של שכבות הגנה, של הרגלים והתנהגויות של שנים.

כל מטפלת מכירה את הרגעים שלאחר פגישת אינטק או לאחר פגישה טיפולית בהם היא נשארת מהורהרת - מעורערת. החשיפה הרבה שלנו למקרים שאינם סטנדרטים, מפגישה אותנו פנים מול פנים, ללא הכנה, ללא טיוחים.

ייעוד, פוטנציאל, הגשמה ומיקוד, הן רק חלק מן המילים הממלאים כל תאוריה פסיכולוגית עכשווית. תאוריות אלו, על אף היותן ’חדשניות’, נגזרות מספרי החסידות והמוסר, בספרם של עם הספר הייחודי שלנו.

שפה העברית יש משהו תמוה- מילים בעלות צליל פונולוגי קצר עשויות להיות במשמעותן ארוכות מאוד, ובעלות משקל כבד כל כך. דוגמא לכך היא המילה- הורה או המילה עצב.

לגלוג היא אחת התחושות הקשות ביותר להכלה, להחזקה ולהתמרה. הלעג הופך את האדם המלוגלג לגל עצמות,

מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" מזכירה לי את גן ציפורה, את הנדנוד המונוטוני והידיים הקטנטנות שהתבקשנו לשים על כתפי החברות כששרנו את השיר "אמר ר’ עקיבא אמר ר’ עקיבא...".

ביום השני לבריאה, נבראה השונות. שונות בין המים התחתונים למים העליונים. המים התחתונים ששאפו להיות כאחיהם ברקיע, תבעו את עלבונם, וקיבלו את ניסוך המים במקדש.