אזעקה, ממ"ד ודי-רול מחשבות של תרפיסטית מן הדרום/ ד. כהן


27 Nov
27Nov

זה התחיל דווקא כבוקר מבשר טובות, בו כולם קמו ברגל ימין ואף אחד לא דרך על השני בירידה מהמיטה המשולשת.

בשעה שבע ורבע אבא שלנו חזר מתפילת שחרית ובישר לי בקול צופן סוד שפיקוד העורף הודיע על ביטול יום הלימודים. החברה היו מאורגנים להפליא ואני מלאת מוטיבציה של בוקר של יום חופשי. מה פיקוד העורף קשור לכאן?

"אמאלה, למה?" שאלתי בשקט. "הרגו להם איזה בכיר" הוא אומר. "לא צריך תלבושת!" הוא עונה לרותוש . "אין לימודים היום".

אוף. אוף ואוף!! תוך רגע בליל תמונות של ימי אזעקות ויירוטים התעופפו לי בראש. לא רוצה עוד יום כזה! עד שנכנסנו לשיגרה, עד שהתחיל החורף, עד שהילדים הפסיקו לשאול את סט שאלות החרדה שלהם!  ומישהו עוד רגע יקרא לזה 'סבב'!

אחר כך באה האזעקה בעצמה, אורחת שנואה ופולשנית. לא משנה כמה עמוק תקבור את העצמך בשמיכה היא תגיע עד אלייך, ותיילל הישר לתוך האוזניים שיש טיל מלא רוע בדרך מעזה לכאן! איזה שמיכה , בעצם? בחדר המדרגות אין שמיכה. אנחנו עומדים צפופים מתחת גרם המדרגות. מן החלון הפתוח לרחוב אנחנו יכולים לראות את העמוד המנוקב של תמרור 'מתן זכות קדימה' המפורסם נטוע במקומו. עשרות החורים המנקבים אותו, זכר לטיל שנפל על הכביש מטר אחד ממנו במהלך מבצע צוק איתן, הם כמו אלף עיניים הפעורות לעברנו בתימהון: אין לכם ממ"ד??

לא אין לנו. ואנחנו רואים את התמרור הזה מן המרחב המוגן שלנו בחדר המדרגות ומבינים שבמקרה ושוב יפול כאן טיל חלילה, אנחנו בצרות צרורות.

שוב אזעקה. אני עובדת על עצמי שהכל בסדר, העיקר הילדים. איפה הם? אסתי תכנסי עוד קצת לקיר! הופה! איציק שוב מגיב בפריז! הלו, איציק! תסתכל אלי! הנה אמא כאן! אייך קוראים לו (מצביעה על האח)? באיזו כתה אתה לומד? הצבע חוזר ללחיים. הי! בוא נראה מי מגלה ראשון את כל הדברים העגולים שיש כאן? והמרובעים? וכל מה שעשוי מעץ... ומפלסטיק? אלופים!  אנחנו שרים ומוחאים כפיים בקצב, אין מי שלא אוהב קצב. כל הילדים בחדר מדרגות קוראים שיר המעלות במחיאות כפיים קצובות, מחייכים וצוחקים. לבכות.

בורחים!

קיבלנו החלטה לנסוע לסבתא בני ברק. תוך רבע שעה ארזנו מזוודה ועוד שקית עם מסיחים לדרך ויצאנו מהבית. אני מעיפה מבט פרידה. לא יודעת מה יהיה, ניפרד יפה. הדבר האחרון שעלה בראשי היה הבגדים המתכבסים במכונה עכשיו. מי יודע מתי נשוב להוציא אותם! אחרי צוק איתן היה לי סיר סולתם עם שאריות צ'ולנט ממתין בסורגים של המרפסת כי ברחנו ולא היה זמן לשטוף!

 אנחנו נכנסים לרכב בשתיקה, כל אחד מגניב בתורו מבט לשמיים, מאוד לא רוצה לפגוש שם טיל. אבא שלנו מכריז שלא צריך לחגור, והגדולה מסבירה לקטנים שכנראה תהיה אזעקה בדרך ונצטרך לשכב על הכביש. אנחנו חוזרים בקצרה על כללי הנסיעה ההזויים השמורים לנסיעות מהסוג הזה.  אני ממלאה כוסות חד פעמי בקוקומן ומגלה שהתנועות שלי עצבניות לגמרי. נס שלמדתי לעבוד על זה. מיקוד קצר בתחושה, ואני חשה שלווה יותר. בהתאם לנהלי חרום אנחנו לא משוחחים בינינו על שום דבר שמתחיל ב-ע' ונגמר בעזה כל עוד הילדים בשטח. גז. נוסעים מהר. מהר מהר! כל הפניות לכיוון העוטף חסומות, כאילו שיש מישהו שמתכנן שם ביקור עכשיו.

כולם מכרסמים קוקומן. ברכב עומדת שתיקה בעלת מאפיינים רבים אבל המתח לוקח ובגדול. אני מביטה בנוף הדרומי בעגמומיות, אתמול נסענו בדרך הזו בחזור משמחה משפחתית, והיום אפילו שועלים לא הולכים כאן. "תראי" אומר בעלי ומפנה את סנטרו שמאלה. מהההההההה! העיניים שלי נעוצות באימה בכדור אש העולה בקשת רחבה מקצה האופק המערבי שלימיננו. "קאסם?"

בעלי מהנהן ודוהר ישר, כלומר- לכיוונו.

 "למה לשם??" אני צועקת הכי בשקט שאפשר ונועצת כמעט את ציפורניי בכיסא. הפעם בעלי מפנה את הסנטר ימינה. שלושה טילים של כיפת ברזל, הנראים לי כמו מטוסי קרב קטנים, עולים בקשת רחבה מימיננו, ותוך רגע היה יירוט מדוייק ועוצר נשימה.  תודה לריבון העולמים!! שלושה עננים סמיכים מסתמנים גבוה גבוה מעל הכיבש. אמאאאא!

"זה מטוס סילון?" שואל הקטן. אני מהמהמת באופן בלתי מחייב. "שיוואו איזה עשן מאלף!" זאת הגדולה שלי, נשמעת מרוצה.

נוחתים

 כעבור עוד כברת דרך ראינו אותה באופק, אפורה ומרשימה, גדושת חשיבות,  מדינת גוש דן.

תרימו מסך, תחליפו אווירה. בלי דרכון ובלי ויזה הגענו לארץ אחרת. הדרום הבוער מאחורינו. איפה יש טילים בכלל? מישהו אמר כיפת ברזל??

בני ברק מקבלת אותנו עסוקה כתמיד. אין לה זמן לשטויות והיא לא מבינה ערבית. פה מרגישים בטוח. הילדים על גג העולם, ואני מוכרחה להודות שגם אני משתפרת. בבני ברק, עם כל הצדיקים, תמיד הרגשתי מוגנת.

סבתא מקבלת את כולנו בחיבוקים ובנשיקות. הילדים נכנסים לאגדה, ואני רוצה רק לישון. לישון לישון ועוד לישון. תלאות הבוקר והמתח המצטבר התישו אותי לגמרי.

בערב גיסתי המתבגרת מבקשת ממני לבוא איתה לקנות שעון של מייקל קורס. בשעה שאנו צועדות בואכה רבי עקיבא אני מנסה לעמוד על טיבה של הרגשה לא ברורה שמתעקשת לצוף למעלה. אני מוכרחה להודות ביני וביני שזה משהו שהכי מזכיר לי את 'אשמת הניצול'. המחשבה על חברותיי, שכנותיי ואחיותיי שמטפסות על קירות הממד מהבוקר ולא מוציאות את האף החוצה, צורבת את ליבי בפסים מכאיבים.

"אני משתגעת מזה שאנשים בדרום רועדים מחרדת מוות ואנשים פה בבני ברק עושים קניות" אני משתפת את גיסתי.

"זה מה שאת עושה עכשיו" היא עונה בתבונה.

"מה את משווה!" מרגיזה!  "אני משחררת מתח!"

"ומה את רוצה? שכולם יעצרו את החיים? שנסגור חנויות? החיים חייבים להימשך. מה את רוצה?"

מה אני רוצה באמת?

רחמים וצקצוקי שפתיים אף פעם לא עשו לי את זה. אז מה באמת אני רוצה? מה אוכל אותי היום?

פסיכודרמה של החיים

רק כעבור כמה ימים יכולתי לנסח לעצמי לפחות משהו אחד שאני צריכה. אז כמובן, לפני הכל ואחרי הכל  אני רוצה גאולה שלימה. מהר. היום. עכשיו. איזה עכשיו? אתמול. רוצה לחיות את חיי בשקט, לא רוצה סבבים, לא מבצעים ולא מלחמות.

ובינתיים חסר לי די-רול.

כשמסתיימת פסיכודרמה, אפילו רק חילוף תפקידים קצר, אנחנו עושים די-רול, יוצאים מהתפקיד אליו נכנסנו וחוזרים להיות אנחנו. הדי-רול נחוץ עבורנו כדי לא למשוך איתנו קדימה מאפיינים ואנרגיה מהדמות שגילמנו. דילוג על השלב ההכרחי הזה עלול להיות פוגעני.

כתושבת הדרום, שחווה שגרת חרום ארוכת שנים, הורגלתי במבצעי-בזק המתחילים מעכשיו לעכשיו, הנפתחים בקול תרועת פגז ומסתיימים בלי סוף. הורגלנו ביציאות אינסטנט לחרום, ובחזרה לא מובחנת לשגרה.

אני מכירה טוב מדי את תפקיד הנמלט, חסר הישע, שחוזר ללבוש בן רגע את החליפה הבוהקת של אדם מן הישוב והולך לקנות קילו גמבה כאילו אין אתמול.

אבל אף אחד אף פעם לא עושה לנו די-רול. הקווים בין אזורי הביטחון לאיזורי הסכנה, בין מצבי חרום למצבי שגרה, פשוט אינם קיימים. מתוקף תפקידי כתרפיסטית במערכת החינוך אני מגיעה לבתי הספר ביום שאחרי, ומוצאת צללים מהלכים. ילדים בתפקיד, מורים בתפקיד, הורים בתפקיד שאף אחד לא עשה להם די-רול. אתמול בלילה ישנו שבעה בני משפחה בממ"ד אחד , רובם על שמיכות פרושות, וספרו יירוטים, והבוקר לקחו ילקוט וכריך והלכו לבית ספר כאילו כלום. ובכיוון ההפוך, אחרים חצו בנסיעה את הדרום הבוער ובעיר הגדולה מצאו ילדים בגילם חוזרים מסופעונה בקידישיק.

הטלטלות האלה, המשחקים הציניים במערכת העצבים הסימפתטית, הבלבול בין שגרה לחרום מאיימים לשבש את מנגנוני הנפש העדינים ביותר המאפשרים מעבר בטוח בין מצבים, ופוגעים בחוויות קיומיות בסיסיות.

חסר לנו, חסר לנו כל כך די-רול!

חוזרים!

חמישה ימים אחר כך חזרנו לשגרה מלאה. יש פעילויות הפגה בבתי הספר, כולם מנפחים בלונים ומשחררים חמצן, גינת השעשועים הומה ילדים ופעוטות.

שוב יימלא חדר הטיפול קולות נפץ מפליימוביל וממ"דים מלגו ייבנו על השטיח. משחקי בובות ייכללו ריצות אמוק לחדרי מדרגות ואזעקות מזויפות יתנגנו במתיקות עצובה במרחב הטיפולי. ילדים ישובו להרטיב, יסרבו להתרחץ לבד, ינדדו אל חדר ההורים בלילות. ילד ילד וחוויותיו, וקשייו, ומנגנוניו. זכרונותיו, כאביו וחלומותיו.

מתפלל, מצפה לגאולה, ובינתיים חולם על די-רול.

בדרום.




הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.