כבר בכיתה א׳, כשלמדנו לכתוב את המילה „יוון”, והמורה הסבירה את משמעות האותיות ההולכות ויורדות, הבנתי שיש קשר סמנטי ומהותי בין האותיות העבריות לבין התוכן והמשמעות. מלכות יוון נקראת חושך.
בניגוד למלכויות ולגלויות ששעבדו את ישראל, ובהן פרס, רומי ואדום, גלות יוון לא נעלמה. היא קיימת גם היום בתוכנו, כחברה וכיחידים, ומאיימת על מהותנו.
על הפסוק „וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם” (בראשית א׳, ב׳) פירשו חז״ל: „זו גלות יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל”. החכמה היוונית היוותה ועודנה מהווה סכנה לעולם הרוחני. מלכות זו לא ביקשה להשמיד את העם באופן פיזי, אלא להותירו בחושך, בערפל המדע, החכמה והטכנולוגיה. תרבות יוון מאמינה במציאות, בחקר ובשאלה — וזוהי למעשה מהות החושך. שכן, מפני ריבוי המציאויות, לא ניתן לראות את האור. התרבות המערבית, אשר כבשה את מרבית העולם, קשורה ליסודות המתמטיקה, המדע והטכנולוגיה, האמנות, התיאטרון והפילוסופיה, ואף לתפיסות חברתיות של דמוקרטיה, משפחה וחברה.
אולם קיים תחום אחד שבו לא הייתה לחכמת יוון דריסת רגל כלל — המוסר הרוחני ומשמעות החיים. חכמתה הקיפה את העולם הגשמי כולו, אך לא השתחררה משבי כבלי החומר והחוקים. יוון לא נשאה את מבטה לשמיים, אל נזר הבריאה. די היה לה בפיתוח תובנות מדעיות ופילוסופיות הבנויות על השקפה חומרית בלבד.
אין זה פלא שעד היום גורסת התפיסה הפוסט־מודרניסטית כי „כל אחד והאמת שלו”. כלומר, אין אמת אחת, אלא הכול סובייקטיבי. מכאן מגיעה הכפירה, החשכת העולם הרוחני והסטייה מן האמת וממקור האמת. ובדיוק בשל החושך הזה באנו להדליק נרות — כי רק דבר רוחני יכול להפיג את הערפול ואת סטיית ה״רוח״ של יוון; להאיר ולסלק את החושך — ולא רק כמליצה.
בשעת הדלקת הנרות, התפללו על הנשמה, שנקראת נר. התפללו על האמת ועל התורה, שנקראת אור. בחנו את מקומות האור שבתוככם, וסלקו את אלו המורידים אתכם, בשם התרבות ובשם הנאורות, אל החושך המחניק.
חנוכה שמח ומלא אור,
אודיה
