אמא, מטא, פתע / רבקה רובינפלד

 רבקה רובינפלד- מטפלת באומנות M.A

ביום העיון למטפלות חרדיות בו השתתפתי לאחרונה, עלה הנושא הכל-כך רווח אצל שכמותינו, הקריעה בין הבית לעבודה. אמנם לכל אם בישראל, בכל עבודה שהיא קיימת הסקלה ההיא כשעל צד אחד בציר ממוקם הבית על שלל ענייניו ומחובותיו. בקצה הנגדי של הציר: עניני העבודה, ובתווך- אותו שטח אפור, המותיר, כל, אחת, על-פי רמתה, בשלותה ומידת רכישתה את האיזון הנכון, במקום קצת מבוהל, מתבלבל, מצפוני ומאשים.

אצל העוסקות בטיפול, העניינים קצת מסתבכים. השאלות שעולות הינן נוקבות ממש, משום שהחלקים המוענקים בטיפול הינן בדיוק מה שהיית צריכה להעניק כאימא ( נס שבטיפול את לא מבשלת, מכבסת, קונה טישו, מנגו וממתק לקלבת שבת, לא משכיבה לישון ולא מבררת על המוצע התורן לשידוך)

היום את לא אימא שווה אם את לא: מעניקה "זמן איכות" שבועי לפחות / מפענחת רגשית בכל רגע נתון את רגשותיו הכמוסים של ילדך/ יושבת לסיפור הביבליותרפי היומי. הלא, זה המסר אותו את מעבירה להורי מטופליך, לא כך?

 ובכן, הרשו לי לשתפכם בהגיגי הכמוסים המלווים אותי לאורך השונים. אכן, שילוב הכובעים אותם אני חובשת: אימא ומטפלת, אמנם מורכב, אך נראה לי שהם שם למעלה(הכובעים) למדו להסתנכרן בנוסח צילינדר מעורב בורסלינו.

לו הייתי אימא ללא שהייתי מטפלת, לא נראה לי שהייתי אימא כפי שאני (אין הנחתום מעיד על נחתומו. למרות זאת סבורני שאני אימא טובה דיה. גם העיסה לפעמים מעידה על כך, נגיד אם בן ה-6 רוצה משהו טעים הוא עשוי לשלם ע"כ תשלום מראש בצורת חיבוק איתן עם הצהרה "את האימא הכי טובה בעולם" ) במקביל לכך, לו הייתי מטפלת ללא שהייתי אימא (במחילה מהמטפלות שאוטוטוטו מתחתנות/יולדות בעז"ה) לא הייתי מתפתחת מקצועית ללא ההתבוננות על קשרי הורה-ילד ומערכות יחסים והעברות נגדיות היושבות על היותי אימא ב-life המאפשר לי לראות את הדברים מזווית אישית אשר מרחיבה את הפרספקטיבה.

נכון שקיימים חלקים נושקים, היושבים על אותו קו תפר, אך עדיין נדרשת ההפרדה, ומומלץ כמה שיותר ברורה. חשיבות הדבר אינה רק לשם נטרול המצפון שלנו, אלא יותר מכך לבהירות ולאיזון  ביחסים עם הילדים, לביסוס גבולות בריאים, בשלות רגשית- כן, כן, עצמאותם ושייכותם.

לשם ההפרדה, ניתן להגדיר כל "כובע" כפונקציה ייחודית המכלילה בתוכה מכלול תפקידים, מדויקים באופן כללי לפונקציה אותה אמורה למלא ומותאמים אישית לכל סיטואציה שהיא, וכאן אוסיף את הכובע השלישי אשר יוסבר להלן:

1.אימא

2.מטא

3. פתע

ובהרחבה:

אמא-תקצר היריעה מלהרחיב אודות תפקידיה ותפקודיה. עצם ההוויה של אמא, נוכחותה המנטלית, הטבעית הכוללת מכלול של תתי הוויה משתלבים או מנוגדים זה לזה: פניות/קוצר רוח, עייפות/רעננות, עסוקה ב   doing אינסופי ובטלפונים ועוד ועוד, מהווה דמות משמעותית, חיונית ומספקת דיה.

מטא- קיצור של מטפלת, המתחרז עם שאר הפונקציות. המשמעות היוונית למילה מטא (ויקיפדיה) הינה מעבר, רמת על. היותנו מטפלות, מטבע הדברים מפגיש אותנו עם עולם עשיר של ידע אודות נפש האדם ו'מבט על' על המציאות החיצונית. ממילא כינוי זה יגדיר את פונקציית המטפל שבנו, אשר עוסק בחדר הטיפול בהתבוננות על המתרחש באופן גלוי, מקשיב ומפעיל נוכחות מטא-מציאותית בכדי להבין את עולם הנפש הסמוי. 

פתע- יש מצב שבדרך מהבית לחדר הטיפול נפגוש עוד כמה דברים בחטף, כנראה שחוץ מחדר הטיפולים וערמות הכביסה והכלים אין לנו עוד ממש זמן לעוד, אבל מי שממש מזדמן לה התענוג של רכישה בסופר, המתנה בקופת חולים, פגישת שכנה בספסל הגינה ושיחת טלפון עם הגיסה, תסכים איתי שהמטפלת שבה לעיתי קופצת מאליה באותם יחסי יומיום אקראיים.

סוג של העברות נגדיות, האדרה, ניסיון לפענח את העבר הילדי של השכנה שכ"כ מגוננת על הילדים או לחילופין, דחף נואש לברר את ההגדרה הפסיכיאטרית המדויקת של נותן-שרות-ציבורי 'אדיב' במיוחד, עימו נתקלתי לשיח פינג פונג עקר... (ובלי סטיגמות בבקשה) לפונקציה זו נקרא פתע, משום היותה אקראית, ופוגשת מגוון סיטואציות בלתי צפויות ובלתי מתוזמנות- לא בזמן, לא במרחב ולא במרקם הדמויות והיחסים שבה.

סיפרה לי ידידה, על ביתה ששבה מהקייטנה שהסתיימה, מתרעמת על המדריכה שהבטיחה פרס מ'הכל בשקל' למי ש... וש... ולמרות מאמציה להיות זכאית לפרס, הסתיימה הקייטנה ללא שהיא קיבלה את הפרס הנחשק.

אמה ניסתה להרגיעה ולפטור אותה בפיצוי פשוט ליישום: קניה חילופית ב'הכל בשקל' הסמוך, עוד באותו היום. הילדה המשיכה להתרעם ולהזכיר את העניין שוב ושוב כשהאם תוהה, מה העניין הגדול מסיפור כה פשוט? בעוד אין לה כל הפסד כי הרי פיציתי אותה?! וכאילו שלא קיבלה מספיק דברים אחרים בקייטנה.

בהארה פתאומית, היא תפסה את עצמה: עכשיו ילדתי צריכה אותי 'רגשית'! במקום לנסות לתזמן 'קשר רגשי' יזום, מלאכותי ולא בהכרח מתבקש, הא לך, היגיע לפתחך צורך רגשי של הילדה, להקשיב לה, להכילה, לשקף לה רגשות, להבין את תחושת אי האמון שיוצרת סיטואציה כזו. עכשיו תורי להיות המטפלת הרגשית של ילדתי!!!

זו דוגמא לשימוש מושכל בפונקציית ה-מטא המושאלת ומותאמת לתפקוד האימא- כזמינה לסיטואציה אקראית המופיעה בחיים עצמם. בניגוד לכך, לא סביר שאותה אם תיפגוש מצב אותנטי שכזה לו הייתה מתזמנת מצב להפעלה יזומה של פונקציית המטא, בדומה לפגישה טיפולית.

לפעמים, לילדה אחרת בסיטואציה מקבילה, תידרש האם להצבת גבולות, ולפעמים לא, אבל בכל סיטואציה שהיא, ניתן לערוך חשיבה קצרצרה: איזו פונקציה נידרשת ממני כעת? (וכמובן מותר גם לטעות...)

כאשר אחד מילדי פוצח במקהלת דרישות וטענות מופרזות כלפי אביו מולידו, הוא נוהג לענות בזו הלשון: אינני עובד אצלך, התפטרתי ברגע זה!

גם אנחנו כמטפלות נוכל להניח למצפון 'בלבול הכובעים' הנ"ל ולומר לעצמנו: איננו עובדים אצלכם, גם אם עד עכשיו עבדנו, ברגעים אלו התפטרנו, והפכנו את המטופלים הביולוגיים שלנו לילדים רגילים הצריכים אותנו כ- -א-מ-א!! זמינה/לחוצה/טבעית/כועסת/מקשיבה/מתפרצת- פשוט כי היא בנ"א, וכל הנ"ל הינם חלק ממרכיבי הפונקציה שלה כ- אימא, למרות שהיא גם מטפלת.   אשר רק לעיתים, בהתאם לסיטואציה, תשאיל את פונקציית ה-מטא.

בנוגע לפונקציית ה-פתע, אני ממליצה מניסיוני האישי, להותיר אותה פעילה רק אצלכם בראש-כאשר אתם רוצים ללמוד אסוצייטיבית ממה שאתם פוגשים סביבכם. הסקתי כי מוטב 'לשכוח' את מה שאני יודעת אודות צרכים רגשיים ועולם הנפש, כאשר אני פוגשת סיטואציות אותן ניתן לנתח כ'תאורי מקרה לכל דבר'.

ידידתי, שהינה גם מטפלת, נכחה בהופעה סטירית שנערכה בשכונת מגוריה, אשר העבירה מסר השנוי במחלוקת. היא ניסתה להגמיש את הדיכוטומיה ששררה בשיח הנשי הדן במסרי ההופעה, וצידדה בדעה נגדית למסר שהועבר. התגובות נשפכו עליה בזעם רב, והותירו אותה תוהה לפשר ההתנגדות החריפה, לדעתה הכל-כך צודקת.

לסיטואציה בה נתקלה נקרא סיטואציית פתע. תגובתה הייתה ספונטנית מתוך אישיותה ההוליסטית המכלילה גם את פונקציית המטא, ונבעה ממנה. תגובת הסביבה הוחזרה אליה, לפתע שבה.

ע"מ להצליח לספוג תגובה כזו באובייקטיביות הנדרשת, מוטב יהיה אם תגדיר לעצמה את הפונקציות שהופעלו: היא בסה"כ התבוננה על הדברים במבט רחב יותר, מבט מטא, ואותן נשים היו במצב פתע, שאינו כשיר לקבל מסרי מטא...

ההשאלות יכולות להתבצע מכל פונקציה לכל פונקציה:

אימא, המפעילה את פונקציית הפתע-משוחחת בשעות אח"הצ עם גיסתה. היא משאילה את פונקציית הפתע, לסיטואציית אימא. בשלוות נפש וללא נקיפות מצפון, היא דורשת מבן השמונה המחפש את נוכחותה הפעילה on line, להמתין בסבלנות עד אשר תסיים את השיחה, ובכך מעניקה לו את ההזדמנות לתרגל דחיית סיפוקים.

בעודה מבקרת בחנות הירקות- פתע, תפעיל את פונקציית האימא, המעודדת עצמאות ופיתוח אמון עצמי בעודה מאפשרת לבת השש לבחור מלפפונים מ-צ-ו-י-נ-י-ם.

מכירים את התופעה בה אחד מדבר על עניין מסוים, מיד זולתו מגיב: לא, אבל אצלי זה היה כך וכך... ואני תוהה אודות המילה 'לא'.  נכון, אתה רוצה לשפוך את מה שבבטן שלך אבל למה לבטל את זולתך??

אכן, זהו צורך של בנ"א (בעיקר של בנות חווה) שיקשיבו לו, וגם כאשר הוא מקשיב, מיד מתרגם הוא את הדברים לקשר האישי שלהם אצלו.

אמנם, לעיתים אני מוצאת את עצמי מפעילה 'שלישי אנליטי' במפגש אקראי ומוצאת את עצמי מתפקדת כמקשיבה נטו לבנ"א ובכך משאילה את פונקציית המטא, ולחילופין, לפעמים גם לי יש כאבי בטן ואז אני אומרת 'לא, אבל אצלי....'  ואז הפתע שלי מופעל בצורה אנושית לגמרי...

כמובן שהדברים אינם מדויקים וניתנים להתאמה אינדיבידואלית לכל פרט שהוא, ולכל סיטואציה שהיא. אך באם מקבלים הדברים הגדרה מדויקת יותר, ההתבוננות עליהם ברורה יותר, גם אם שילוב התפקידים ימשיך להיות כשהיה.

עצם הניסיון להגדיר את הפונקציות המופעלות/שעשויות היו לפעול/את תתי הפונקציות ואת ההשאלות מפונקציה לפונקציה, עשויה מודעות זו להועיל בהבהרת התפקידים הנדרשים, להפחית מצפון ולאפשר סנגור עצמי.

 לתגובות, הערות והארות שלחי למייל rivkishachi@gmail.com