חיקוי והעתקה באומנות, כמודל לחיקוי קשרים תוך אישיים ובין אישיים / חיה מרקוס



 


מבוא

מאמר זה מתאר את תהליך עבודתי עם  מטופלת לקוית שמיעה הסובלת מחרדה חברתית וחוסר יכולת להתחבר אל החלק הפנימי שלה וצרכיה האישיים. ה.לכמן כותבת על שתי צורות להעדר משחק אצל ילדים ( לכמן, 1996 ) במקרה המובא כאן המטופלת בחרה לחיות יותר במציאות ופחות בדמיון

בתהליך הטיפולי ניתן להבחין כיצד נוצר, באמצעות האומנות, הקשר בין הפנים והחוץ ונבנתה היכולת המשחקית, אשר היוותה כדברי וויניקוט,( ווניקוט 1982, בתוך לכמן 1996) גשר דו כיווני בין העולם הפנימי והחיצוני.

בתהליך האומנותי נוצר העתק למקור כאשר בהדרגה, נוסף בכל פעם פן אחר מקורי לעבודת העתקה כאשר בשלב הסופי ההעתק הפך למקור שהושפע מהתוכן הפנימי שלה ונוצרה יצירה חדשה ומקורית ללא תלות במקור.

ובהקבלה לחיי החברה ולקשר האינטר-סוביקטיבי שנוצר בטיפול, החלה  שרה להשתמש בהעתק של הקשר הבריא והלא חודרני כמקור חדש לקשרים המועדפים עליה כשהפעם היא זו שקובעת את המידה.

 רקע על המטופלת:

שרה בת 14 לומדת בתיכון, אובחנה כלקוית שמיעה מגיל 10 נעזרת במכשירים. מתמודדת עם חרדה חברתית והסתגלות קשה למעברים מגיל  צעיר, עוד בטרם גילו את לקות  השמיעה. מאוד סגורה. בבית יותר חמה ופתוחה בעיקר עם האם. בטיפולים קודמים לא שתפה פעולה כלל. וסרבה להמשך טיפול כאשר המטפלת העלתה את נושא מכשירי השמיעה. בחברת ילדים משוחררת יותר. אך דוחה כל ניסיון לקשר מצד חברותיה לכיתה בעיקר קשר הנחווה כחודרני יתר על המידה. שרה מסתיגת מיציאה לקניות ונסיעה באוטובוס.

לכמן (1996) במאמרה אודות צורות שונות להעדר משחק מצינת שתי צורות של העדר משחק. האחת, יתר דמיון והשניה יתר מציאות. לכמן נותנת שם להתנהגות הגנתית זו -מעשיות ומציאותיות יתר. היא טוענת כי את  מקומו של העולם הדמיוני הפנימי, תופסת בריחה הגנתית למעשיות וקונקרטיות. אין נפח פנימי של משמעות. הייצוג הקונקרטי הוא המשמעותי. אין סיפור פנימי. אין קשר בין האמת הפנימית שלי למה שקורה מבחוץ. היכולת המשחקית לפי וויניקוט, אינה תחליף למציאות אלא נועדה לתווך בין העולם הפנימי והחיצוני, להוות מרחב פוטנציאלי. כאשר אוביקטים חיצוניים מקבלים פרוש פנימי והופכים להיות משהו אישי (אובייקט מעבר).(וויניקוט 1953 בתוך באומן 2008.) ילדים שחוו טראומה או איבדו מקום בטוח מתקשים להמשיך לשחק. בעבורם העולם אינו מקום בטוח לחוות צרכים אישיים, כאבים או משאלות. המציאות נחווית כמו שהיא ואין לה מימד פנימי או אישי. (לכמן 1969)

במהלך עבודתי עם שרה נתקלתי שוב ושוב בקושי לדבר באופן ספונטני על הבעיות והקשיים החברתיים אתם היא מתמודדת. כאשר ניסיתי לכתוב איתה חוזה טיפולי הכחישה צורך בעזרה ואמרה שהאם מכריחה אותה לבוא לטיפול,  אבל אין לה שום צורך בו. במפגש זה עלה גם כעס כלפי החודרנות שלי ואיום מצידה בקשר להמשך . בנוסף, שרה היתה פסיבית  מאוד כמעט לאורך כל הטיפול אינה יוזמת דבר וממתינה להוראות שלי כדי ליצור.

נקודת המפנה בטיפול היתה במפגש בו שיתפתי את שרה בחויה אישית שלי בקשר עם שכנה חודרנית שהפך לקשר מעיק. אמרתי לשרה שאני מבינה כי כל אחד צריך להתידד בדרך המתאימה לו. ומעתה ואילך שוב לא נדבר בטיפול על קשרים וחברות, כי היא צריכה לעשות מה שמתאים לה. שרה לא הגיבה אך מאותו יום ואילך חל מפנה  ביחסה לטיפול, בצורת השיחה שלה ובשיתוף הפעולה.

ביחסי העברה חשתי ששרה מתנהגת איתי כמו עם חברותיה שמנסות להתקרב אליה, לטלפן או לקבוע איתה לימוד משותף   והיא מנערת אותם מעליה בזעם. ולמעשה כל מי שמנסה לרכוש את אמונה ולהתידד איתה  נתקל בהתנגדות לקשר . שרה לא יוזמת דבר, והפסיביות מלווה אותה כבר שנים אך כאשר יש איום על העצמי שלה ומסתמן קשר תובעני או חודרני שרה הופכת לאקטיבית מאוד בביטול הקשר.

בהעברה נגדית עלה צורך שלי לזרז הליכים להמריץ את שרה או לשכנע אותה עד כמה החברה חשובה לה. שרה חוותה את הלחץ שלי ואת הדיבורים על הנושא כתובענות כלפיה בדיוק כמו שהחברה הסובבת אותה היתה תובענית כלפיה ביצירת קשרים. שרה הגיבה בהסתגרות ובדחיית הקשר וכך, בכל פעם שהייתי מנסה לשוחח על היצירות היתה שרה מתכווצת לתוך עצמה ומסתגרת ולא מגיבה. לעומת זאת כאשר ניהלנו שיחה חופשית על ארועי היום יום נפתחה ודיברה בהתלהבות, בהומור ובחן.

זה "פגש אותי" בנטייה שלי לא לוותר ולנסות להיכנס בכל דרך אפשרית, נטייה שמלווה אותי גם בחיי הפרטיים וגם בטיפולים אחרים. בהתחלה  הנטייה הזו שלי הועצמה מתוך ההעברה הנגדית ובאה לידי ביטוי באופן לא מספיק מותאם, אך לאחר השיחה המדוברת, ובעקבות ההבנה שלי כי בעצם נטייה זו אני עלולה לגרום להתרחקותה, הצלחתי לתעל אותה למקום מותאם יותר לצרכיה של שרה- להמשך להחזיק את התקווה והאמונה ביכולות שלה ליצור קשר משמעותי, אך לא להתעקש על כך, דרך כניסה בכל הכוח.  אלא ברצון עז בהתכווננות גדולה יותר לצרכיה ובהתאמת הטיפול והקצב ליכולותיה.

מכאן שלאור הרגישות שלה למלל של פרשנות מכל סוג שהוא נמנעתי לפרש את האומנות בשפה הפסיכודינאמית ולעומת זאת נקטתי בעמדה הלא מילולית כמו שטוענת בוצי בתוך מאמרה של דפנה מרקמן "כשהסמוי הופך לגלוי" שדי בתוכן מסומל באופן לא מילולי כמו הסמלה חזותית ליצירת  שינוי  בטיפול  (בוצי 2009) היא טוענת שלעיתים אפשר להסתפק בהסמלה לא מילולית ליצירת שינוי בטיפול ללא תלות במלל. היא אומרת עוד כי בפסיכותרפיה באמצעות אומנות היצירה היא ההסמלה הבלתי מילולית ושינוי באופן היצירה יכול להניע לשינוי בחיי המטופל גם מחוץ לחדר הטיפול. עם בעקבות הדרכה חיצונית או הנעה פנימית יחול שינוי באופן ההסמלה החזותית יחווה המטופל חוויות חדשות שאינו רגיל אליהם ותנתן לו ההזדמנות להביט בעצמו באופן שלא חווה קודם. (בוצי , 2009 בתוך דפנה מרקמן , 2013)

ואכן התהליך היה ארוך ואיטי ורק במבט רפלקטיבי אני יכולה לראות את ההתפתחות הטיפולית. בתוך הטיפול הרגשתי פעמים רבות לוטה בערפל, מחפשת את המגדלור, אך לעתים כשמגיעה אליו לא מוצאת את הדלת ומתדפקת על הקיר. כמו שהיטיבה שרה לצייר בציורה האחרון מגדלור, ללא דלת כניסה ושביל שאינו מוביל לשום מקום. ואכן ההתמקמות מולה, הידיעה "כיצד להיות איתה", הייתה משמעותית בטיפול. לאורך כל הטיפול הייתי מציעה לשרה מספר רעיונות לביצוע וכאשר היתה בוחרת, היצירה היתה מתארכת על פני מספר מפגשים. התמה המרכזית הייתה שכל העבודות היו בסגנון של העתקה. בתחילה עבדנו עם בדים ותפירה על פי ספר. כאשר לאורך התהליך ביקשה תמיד עזרה בהשחלה ופרימת קשרים. החזקתי בראש את הפרוש שאנחנו "מתירות קשרים ביחד" לו הייתי משוחחת איתה על כך היתה מפסיקה לתת לי לפרום...

חנה סגל (1991) טוענת (בתוך דפנה מרקמן,2013 ) כי האומנות המתפתחת גם בדרך של הסמלה משימוש נוקשה לשימוש גמיש יותר, מועילה להגמשת התקשורת התוך אישית והבין אישית . ואכן בקצב איטי אך בטוח יכולתי להציע לשרה חומרים פחות נוקשים ועבודה חופשית וזורמת יותר, עם מגוון רחב יותר של אפשרויות.

התחלנו לעבוד בצבעי מים ציירנו נופים תוך העתקה מחוברת ציור. מאוחר יותר כאשר חשה יותר ביטחון ביכולותיה, עברנו לעבודה על קנווס עם צבעי אקריליק. לאחר שהציור הראשון היה בשביל שרה חוויה יצירתית שלא הכירה עד עתה, הסכימה לחשוב בכוחות עצמה על ציור נוסף והפעם ללא העתקה. שילבנו ציור גזור ממגזין ושרה הוסיפה את נוף הרקע לבדה וגם החליטה על גוני הצבעים. עבדנו ביחד תוך שיתוף פעולה. שרה שואלת איך להגיע לגוון רצוי ואני מציגה את הצבעים ומערבבת כדי לנסות להגיע לגוון המדויק.

מרקמן אומרת עוד כי יצירה משותפת בין מטפל למטופל יכולה לשחזר את מערכת היחסים הראשונה ולהציע לה תיקון, חוויה מתקנת למערכות יחסים שונות אותן חווה המטופל בעבר. היצירה המשותפת וההתבוננות הרפלקטיבית ביחד עם התהליכים האינטרסוביקטיבים המתרחשים בטיפול, יכולים לאפשר למטופל הכרות טובה יותר עם העצמי האמיתי שלו (מרקמן 2013   ) שרה חיפשה את הקשר המתאים לה. לא חודרני מדי אבל אמפטי והדדי. היא מצאה אותו בחדר הטיפול. בחויה של היצירה המשותפת.  החיקוי והעתקה של האומנות היוו את הגשר בין הפנים לחוץ. בעזרתו למדה להעתיק  גם את הקשר עם האחר אל מחוץ לחדר. היא החלה ליזום טלפונים לחברות למידה משותפת למבחנים. עדין בצורה מינורית, אך קיימת. היא מחוברת יותר לעצמה. רכשה ביטחון בעצמה וביכולותיה. החלה להביע דעה בנושאים שונים ולבטא את עצמה בדרך יצירתית יותר. "אני חושבת שכדאי להוסיף כאן עץ" "לא, אני מעדיפה שלא להוסיף גלים" אני חושבת שאם נוסיף צבע ירוק נקבל את הגוון הזה.." משפטים כמו אלה ואחרים לא העזה להוציא מפיה בחודשי הטיפול הראשונים.

מדהים היה לראות את התהליך שעברה שרה גם בבחירת הציורים והנופים. הציור הראשון היה נוף של אגם קפוא אפרורי וקר. הציור שציירה אחר כך היה נוף של ים בגווי הצהוב שהשמש משתקפת בהם. שיקפתי לה את ההבדלים בין הציורים ואמרתי; נראה כאילו הים מהתמונה הראשונה הפשיר..  ובציור השלישי, יש מגדלור ואור, וצמחים והמים בציור זורמים... שרה התבוננה בציור האחרון וראתה  בו מפל מים וזרם שיוצר קצף על הגלים... וזה, כמו שאומרת דפנה מרקמן (2013) העובדה שתכנים לא מודעים מתגלמים בתוצר ההסמלה החזותי- מוחשי מאפשרים התפתחות ברמת הסמלתם וזה מניע את השינוי  בקשר האינטרסוביקטיבי ולבסוף גם בחיים עצמם.

  לסיכום:

שבועיים לפני הפרידה ביקשתי משרה שתסכם את התועלת מהטיפול בכמה מילים. שרה כתבה לי "שלא חשוב מה אחרים חושבים, אלא אם אני מרוצה, אם אני אוהבת את זה" לשאלתי למה התכוונה במילה "את זה"? ענתה "הציור" היא לא הסכימה להרחיב יותר אך אני נשארתי עם מחשבות על הריק שהיה בנפשה בתחילת הטיפול ועל כך שאותו ריק החל להתמלא במחשבות חדשות על עצמה, על רצונותיה, על יכולותיה  ועל אהבותיה. ואולי היו אלו הצעדים הראשונים שלה בהעתקת המקור ההולך ומתפתח בתוכה ,לקשר הדדי, נכון ומתאים לה, עם סביבתה. ואור היום שעלה סביב למגדלור שופך אור על הדרך אליו גם אם היא מסתתרת מאחורי הבית.

 

ביבליוגרפיה:

באומן א. (2008) "טקסים ומשחקים ליצירת חלל מקודש" בתוך פרוני א' עורכת "המשחק – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר" עמ'152-162 ת"א ידיעות אחרונות.

לכמן .ה (1996) "צורות שונות להעדר משחק אצל ילדים" . "שיחות "כרך י' חוברת 3 עמ' 217-219

מרקמן סינמנס, ד. (2013) "כשהסמוי הופך לגלוי" הוצאת ריסלינג  ת"א, עמ' 220-241

 

 להארות והערות על המאמר ניתן לשלוח מייל: chayama8@gmail.com

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.