אבל לא כאן יסתיים הסיפור/ רחלי ראובן


22 Apr
22Apr

הסיפור האמיתי יהיה רגע אחרי כל זה...

כשיפתחו הדלתות מחדש

וישובו המנועים לחרחר כקדם,

ומה

מה יישאר לנו מכל זה?

האם נמשיך לשמור על שקט ברחובות?

האם נודה שנעים לנו יותר

בלי מפלצות ששוטפות את מוחנו

שכדאי לנו לרכוש אותם

למען אושרנו?

האם נודה שטוב יותר ככה?

עם היסודות?

עם המעט הנפלא הזה?

האם נמשיך להודות על כל פירור שמוגש לנו

ולדעת מעל כל ידיעה

ששום דבר אינו מובן מאליו?

שיש לנו די צורכנו?

שהלכנו כלכך רחוק מן האמת

שחפשנו את האושר בקניונים

וגילינו שהוא נמצא הרחק משם?

האם נמשיך לשהות זמנים ארוכים

עם בני ביתנו?

לאכול אוכל טרי וחם מהידיים הלשות שלנו?

האם נשוב אחרים?

האם ימין ושמאל, עני ועשיר, הוא ואני

יהפכו להיות מושגים ריקים וחסרי חשיבות?

האם יעמוד לפנינו

סוף סוף

 עמוד ענן שמוחא כפיים לפשטות?

ששוזר כתרים להוגנות?

לשפיות?

לענווה?

האם תונח אבן הפינה

לתודעה חדשה שתחלוש על פני העולם כולו?

האם נעמוד כל בוקר מול הטבע

ונברך אותו על נדיבותו אלינו?

האם נבחר להמשיך ולחתור אל עמקותנו

במקום לברוח למדרגות הנעות

מעלה ומטה ומעלה?

לא כאן יסתיים הסיפור

הוא יתברר רגע אחד אחרי שהנגיף הזעיר הזה

שבודד ואיחד אותנו בו זמנית

שסגר לנו את הפה מזוהמת הרכילות

והלשון המפלגת

שבא ללמד אותנו

שידיים נבראו כדי לתת ולרפא

ולא כדי להכות ולרצוח נשים וילדים

הוא המבורך

אשר עצר אותנו מהריצה המטורפת שלנו

לשום מקום

הוא הוא

האם יחולל את מה שזועק אלינו

עידנים אינקץ?


ומה אז יישאר לנו מפיסת ההיסטוריה הזו?

האם נעמוד כולנו

תחת הבוקר הזה שיבוא עוד מעט

נשוב להחזיק ידיים

שטוהרו

ועשו חשבון נפש

אחרי שלמדנו כמה צונח הלב כשאינו יכול לחבק

ללטף

להתעטף בנו, אלו באלה

האם אז

נעמוד

ונישבע

נישבע

שהפעם...

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.