מאת: שרה ליינר M.A תרפיה באמנות
רק בשבוע שעבר חזרתי מהעבודה טרופת נשימה, ערב פורים עם אלף מטלות.
טסתי במדרגות פתחתי את הדלת בשנייה ותוך עשר דקות הספקתי עולם ומלואו.
לחמם את האוכל, לסדר את הקניה, להעביר ניגוב לרצפה לפרוס מפה בשרית לסמן עוד וי ברשימת המטלות האינסופיות ו—הנה חזרו כולם.
ש-ל-ו-םםםםםםםם
ושוב להאכיל, להרים, לחבק, לנשק, לשחק, לחנך, לגעור, לפייס ומה לא.
לא הספקתי להתפלל.
לא הספקתי לנשום.
לא ראיתי מי שסביבי.
הייתי רובוט.
פעלתי מצוין סוללה טעונה במלואה, תיזזתי הכל. מושלם.
והנה היום .
רגל על רגל בספה שרה איתם ברכות השחר בנעימה שלא חשבתי שאני זוכרת עוד מגן חדווה.
משחקים ביחד, נשיקות וחיבוקים לכל המתוקים שמסביב.
חיבוק אמתי לא לחוץ, חיבוק של קרבה, של הרגשה.
בלי רגשות אשמה נוראיות שלא הספקתי ומה המטלה הבאה שלי.
עשינו התעמלות
עשינו קומזיץ
הכנו ארוחת צהרים מפוארת וכולנו ביחד קלפנו ולכלכנו והרחנו ריח של בית.
מה זה?
אלוקים שלח לנו קורונה אחת שבלבלה את כולנו.
שלח לנו פרופורציה.
הי אמא יקרה.
תתחילי לנשום.
תחשבי מה הכי חשוב בחיים.
מה משמעותי יותר עבודה או בית.
לחץ ומרוץ כסף ובגדים או
ילדים וחיוכים חיבוקים ונשיקות משחקים ותפילות
תפילה אמיתית רגועה מהלב, לא באוטובוס ולא במייל ולא כשהפלאפון תקוע באוזן.
וגם זה לא מילים של ביקורת או אשמה.
התרגלנו כל כך להיות במגננה הזו האם אני אמא מספיק טובה, האם אני עומדת בכל המטלות, במרוץ המטורף הזה של להספיק ולהיות הכי בסדר.
והנה באה הקורונה ואומרת לנו-
מה שתעשי יהיה הכי בסדר.
פשוט תהיי אמא!
תשארי בבית.
כולם ינשמו אותך!
וזו את ורק את שמספקת חמצן נקי, שמילה שלך בונה עולמות, שהיכולות שלך מופלאות, והפעם כמה מושלם זה בבית ולא בחוץ.
בית-
איזו מילה יפה.
