מסכות, תחפושות והסתרות אינן בלעדיות לימי אדר ולחג הפורים.
בעולם המערבי קל להתרגל לחיים מאחורי מסכים, דימויים וחוויות וירטואליות.
לעיתים אנו מתקשים להישיר מבט אל האני האמיתי והפנימי, להקשיב לו ולאפשר לו להיות — פשוט להיות.
המסכה עשויה ליצור אשליה של שלמות ולכסות על מציאות פנימית מורכבת באמצעות תפקוד חיצוני מרשים. אך לעיתים, בארבע עיניים או ברדת החשכה, כשהמסכה מוסרת, מתגלים עצב, בדידות וחלל פנימי שאיש אינו יודע על קיומם.עולם המסכות רחב ומורכב.
יש העוטים מסכה כדי להסתיר חלל שקשה לשאתו, ואחרים נעזרים בה כדי להתמודד עם חוויות כואבות שקשה להכילן. יש גם מי שעוטים דמויות וזהויות שאולות, עד שלעיתים קשה להם לזהות את פניהם שלהם. אך חשוב לזכור: לא כל מסכה היא שקר. לעיתים היא הגנה. היא מאפשרת לאדם להמשיך לתפקד ולשמור על עצמו, עד שיוכל לפגוש את הכאב בלי להתפרק. הבעיה מתחילה כאשר המסכה, שנועדה להיות מעטפת זמנית, הופכת לזהות עצמה.
החלל שקשה לשאתו עשוי להתמלא בצבעוניות, בקולניות ובעיסוק בלתי פוסק — בניסיון לכסות על תחושת הריק ועל היעדר המשמעות. הכאב והצער מפנים את מקומם למסכת הצחוק, להומור ולעיתים גם לדמות הליצן, שמצחיקה את כולם אך מסתירה את הדמעות.באופן פרדוקסלי, דווקא בפורים — חג התחפושות — עשויה התחפושת לסייע לנו להסיר מסכות.
השמחה האמיתית אינה מכסה על הזהות הפנימית, אלא מאפשרת לה להתגלות. בתוך השמחה, המפגש והחירות להיות לרגע מישהו אחר, אנו עשויים לפגוש דווקא את עצמנו: את הכוחות הפנימיים, את האמת ואת החלקים שבמהלך השנה חששנו לחשוף. אולי זהו אחד מסודותיו של פורים: לא כל הסתרה מרחיקה אותנו מעצמנו. לעיתים דווקא התחפושת מאפשרת לנו לגלות מי נמצא מתחתיה. וכאשר מופיע לרגע מפגש אמיתי עם עצמנו — כדאי לאחוז בו ולקחת ממנו משהו להמשך הדרך, אל השנה כולה, עד לפתיחתו המחודשת של ארגז התחפושות.
שמחה אמיתית ומלאת משמעות,
אודיה ביטון
