שחמט זה משחק מחשבה, אסטרטגי ומורכב.
מאז ומתמיד הוא היה נראה לי כדימוי מוצלח לחיים, לחברה, להסתגלות ולשינויים. כלי המשחק עומדים הכן על מקומם- המלך, המלכה, הרצים והפרשים. המשבצות ברורות, יש מהלכים, כללים, מטרות, בהירות, לכאורה, יש הכל.
עד שמגיע משהו אחד. בפתאומיות. כמו נפילה אחת. נסיעה אחת. בדיקה אחת. פגיעה אחת, נגיף אחד. ועוד הרבה אפשרויות לאחדים כאלו שהמשותף לכולם שהם קורים פתאום, ביום בהיר אחד, בהשגחה אחת.
ואז-
כל הרצים, הפרשים, המלך והמלכה מתנערים ממקומם. מעורערים. מחפשים כוון, מחפשים מקום, קרקע, משבצת. ובאטיות מתמקמים היכן שלא חשבו להיות. שלא רצו להיות. מי רחוק, מי קרוב, מי ליד, מי בצד ומי בכלל מחוץ למשחק.
ואז הסטטוס משנה, והחשיבה שונה ואפילו היעדים והמטרות מקבלים גוון אחר, ואין רק שחור ולבן ומשחק, יש מלחמה, והישרדות על מקום, בטחון ומהות.
ותחת מעטה המשחק מתגלים כוחות נפש, גיוס משאבים, ורבדים ועומקים פנימיים שלעולם לא הכירו החיילים בעצמם, והם נלחמים, קמים, נופלים- אלופים.
אך לעומתם, יש כאלו שהמקום החדש מערער את נפשם, מתסכל וכל כך מתקשה להסתגל, והם נמנעים, נכנעים, מרכינים ראש ומשלימים.
אז מי אלוף ומי לא- מי אנחנו שנקבע? מי ניצח ומי לא- נדע רק בסוף המשחק.
אבל לבנתיים, כאן כצופים- בואו ניתן יד לכל הנופלים להיות אלופים,
כי זה משחק של חיים!
שיהיה רק טוב והצלחה בכל,
אודיה ביטון
