ימי בין המצרים הם ימים של צער על הגלות: על אובדן בית המקדש, על החיבור שנגדע ועל השראת השכינה שחסרה לנו. יש בהם צער על העבר, כאב על ההווה — ולצדם תקווה ואמונה בעתיד אחר, בעזרת ה׳.
בימים אלו אנו מצווים למעט בשמחה ולתת מקום לצער. מנהגי התקופה עוזרים לנו שלא להסיח את הדעת ממשמעותם של הימים שהיו ואינם — וממשמעותו של החסר הנוכח בחיינו כאן ועכשיו.
רבים וטובים ממני כתבו על ימים אלו. אני מבקשת להתעכב על ההבדל שבין צער לעצבות. האם חד הם?
המילים דומות בתחילתן, ולעיתים גם בתחושות שהן מעוררות בגוף ובנפש — אך תהום פעורה ביניהן.
הצער הוא כציר צר: הליכה בתוך כאב, חוסר ודאות והיעדר אור. אך כשמו כן הוא — ציר. וכמו צירי הלידה, הוא כואב מאוד בהווה, אך יש בו תנועה לקראת לידה חדשה. הצער אינו מבטל את התקווה; לעיתים הוא אף נושא אותה בתוכו. בסופו עשוי להיפתח שער — שער של אמונה, נחמה ושמחה.
לעומתו, העצבות עלולה להוביל לשקיעה, לקיפאון ולייאוש. משום כך היהדות אינה מבקשת מאיתנו להתעלם מן הכאב, אלא להיזהר שלא להפוך את הצער לעצבות שאין בה תנועה. היא מכוונת אותנו לאמונה, לעשייה ולצמיחה — גם מתוך המקומות הכואבים.
גם במעבר שבין קינות לתיקון טמונה מהותם של ימים אלו: הקינה נותנת קול לשבר ולכאב, אך אינה משאירה אותנו בתוכם. היא פותחת פתח לתיקון, לבנייה מחודשת ולתקווה. בין קינות לתיקון נמתח הציר של הימים האלה — הקינה נותנת מילים למה שנשבר, והתיקון מזכיר לנו שמתוך השבר עוד תצמח בנייה.
נפש האדם ונסיבות החיים, האישיות והציבוריות, מזמנות לנו צער רב ולעיתים כאב שקשה לשאתו. הגלות ניכרת בתחומים רבים בחיינו: בביטחון, בחינוך, במשפחה ובעולמו הפרטי של כל אחד מאיתנו.
תפקידנו כמטפלות הוא לתת מקום לכאב, להכיל את עוצמותיו ולא להיבהל מן הקושי. לצד זאת, עלינו לזכור שהציר שאנו נתונות בו אינו סוף הדרך.
בימים אלו תפילתנו ותקוותנו הן לראות את האור, ולזכות להגיע מן הצער אל השער, מן הקינות אל התיקון ומהשבר אל הבניין.
והוא עוד יבוא, בקרוב בעזרת ה׳.
אמן.
אודיה ביטון
