השקופים


18 Jun
18Jun

החברה ארוגה מרבדים וגוונים אין ספור. ככל שהרובד החברתי בעל דעה מוצקה, נשמע, ופופולרי יותר, צבוע הוא בגוונים עזים ובזכויות חברתיות רבות יותר. לעומת זאת, ככל שהרובד  חבוי יותר ופחות נשמע, צבעיו הופכים מאפור, ללבן ועד שקוף ונסתר.

המושג "שקופים" נהפך כיום לכינוי חברתי לאנשים שאין בידם מי שיפעל עבורם. וודאי שאין הם יכולים לעשות זאת, מחוסר אמצעים ומתקשורת שאינה מסקרת אותם.  אבל אין זה בלוג פוליטי או חברתי, אלא דווקא טיפולי, ואני תוהה לאן והאם בכלל כל אותם "שקופים" מקבלים את מתנת הטיפול שעשויה כל כך לתרום עבורם.

העולים החדשים, האנשים הבודדים, המשפחות השורדות, הילדים המיותמים, ולא מהורים אלא מיחס חברתי, והנערים הדואגים נואשות למצב הכללי של הוריהם.

כל אלו ואחרים, אינם מבאי הקליניקה שלך, כי אין בכוחם להיות שם. המצב ההישרדותי לעבור את משוכת  היום חשוב פי כמה עבורם. הדמעה והכאב הם לחם חוקם, אך למי אכפת, ומה זה מעניק בכלל ביד?

אנשים אלו גדלים לחברה מתקדמת, עסוקה, אשר מותירה אותם מאחור מחוסר בררה, ולא מלב אטום, באמת.

אז לא, אני לא מציעה טיפול, וגם לא שעה התנדבות, אלא כן חיוך, מבט ישיר לעיניים או פרגון, כי לפעמים טיפול כזה מכיל, הוא בעלות גבוהה יותר משעת פסיכותרפיה. הוא נותן כוח ומזרים אנרגיה בהישרדות, באהבה ובאימון.

אז קדימה לטיפול, גם מחוץ לחלל הקליניקה, ללא תאוריות ועם המון אהבה, קבלה ופתיחות.  


  הצלחה בכל,
  אודיה ביטון 

30May
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.