כבר בכיתה א׳, כשלמדנו לכתוב את המילה יוון, מרמזת למהותה — תנועה המתחילה בנקודה קטנה ויורדת מטה. מלכות יוון נקראת חושך. לא מפני שחסרה בה חכמה, אלא משום שחכמתה מייצגת עולם של יופי חיצוני, תרבות, נאורות, הישגים וטכנולוגיה — עולם המפנה את מבטו של האדם החוצה. וככל שהמבט שלנו פונה החוצה, משהו בפנים הולך לאיבוד.
ככל שאנו עסוקים יותר בתדמית, במסכים, בהישגים ובאופן שבו אנו נראים בעיני אחרים, הקולות החיצוניים הולכים ומתגברים — והקול הפנימי הולך ונחלש. אנו נעשים מחוברים יותר אל העולם, אך לעיתים רחוקים יותר ויותר מעצמנו.
זהו שעבוד שאינו זקוק לשלשלאות. הוא מופיע כתלות, כהתמכרות וכצורך מתמיד להיראות, להשיג ולהיות מעודכנים. בתוכו האדם עלול להתרחק לא רק מרצונותיו ומזהותו האמיתית, אלא גם מן העצמי האלוקי שבו — מאותה נקודה פנימית וטהורה המחברת אותו למקורו ולתכלית חייו.
מול העולם הזה אנו מדליקים נרות. אור הנר קטן, שקט ופנימי. הוא אינו מבקש להרשים או למשוך מבטים. הוא מזמין את האדם לעצור, להפנות את מבטו פנימה ולהיזכר- נר אדם נשמת חיים.
צורת המילה יוון יורדת מטה. להבת הנר, לעומתה, שואפת תמיד למעלה. אולי זהו המאבק של חנוכה המתקיים גם בתוכנו: ככל שאנו נמשכים החוצה, אנו מאבדים משהו מן העצמי האמיתי שלנו מן החיות; וככל שאנו שבים פנימה, אנו מתקרבים אל הנשמה ואל העצמי האלוקי שבתוכנו.
חנוכה שמח ומלא חיבור,
אודיה ביטון
