התפקיד, ההשלכות והריפוי / חגי צדוק



נכתב על ידי חגי צדוק. מרצה במרכז הישגים, ויועץ נישואין ופסיכותרפיה.
chagaizadok@gmail.com


"אני לא עשיתי את זה!" מחה הילד.

אבל רגע, מי בכלל האשים אותו? "רק שאלתי מדוע הכל כאן מפוזר!" אמרה אמו.

דו שיח כזה, כאשר חוזר על עצמו שוב ושוב, עם תגובה מתגוננת של הילד, מראה בבירור שהילד בטוח שהנה מאשימים אותו, דבר שלא בהכרח נכון. אבל, לו זה ברור!

זה 'התפקיד' שלו - 'האשם'. זה מאפיין בולט באישיותו של הילד. כך הוא רואה את מקומו במשפחתו, הוא כנראה חווה האשמות רבות, ואולי לא בצורה חריגה ביחס לשאר, אך אם הוא רגיש יותר, הוא עלול לחוות זאת בעוצמה רבה, כך שיוביל את עצמו לתובנה, ש'תמיד מאשימים אותי', וכזה אני.

אני רוצה לגעת בנקודה זו, 'התפקיד' שילדים לוקחים במשפחתם. או גם, התפקיד שלקחנו בילדותנו, האם עזבנו אותו, כשהשתנו הנסיבות, בבגרותנו?

קחו לדוגמא, כיתה בבית ספר, בד"כ, תמיד יהיה שם את הילד 'המצחיק', זה שזורק מילים באמצע השיעור ו'מגלגל' את כולם מצחוק... לצערנו, הרבה פעמים יש את ה'שעיר לעזאזל', הילד הדחוי. כך החברה רואה אותם, וממילא, כך הם רואים את עצמם, לפחות בחברה זו.

באותה מידה, פעמים רבות נמצא במשפחה, את הילד 'הקרבן', 'התלותי', 'ההורי' (נוטל אחריות בילדותו, כמעט כהורה), 'משכין שלום', וכן הלאה.

לעיתים, כילד, הוא סובל מכך מאוד, כי להיות בתפקיד הילד 'המצחיק', זה לא פוגע בד"כ ואפילו מעצים – תשומת לב חיובית. אך כאשר התפקיד לא מעניק רווח חיובי, ואפילו נוטל כוחות, כמו אצל הילד ההורי, או כאשר התפקיד שלילי מעצם מהותו, כמו אצל הילד התלותי, הנזק הוא ברור. אתן שתי דוגמאות, אחת שכיחה יותר לצערנו והשנייה פחות.  

 לא פעם, כאשר יושבים עם אדם שמתלונן על דיכאון, אנו מוצאים שהיה ילד תלותי, בן זקונים. הוא פשוט קיבל שדר בילדותו, ש'אבא ואמא ידאגו ויעשו לך הכל', אל תטרח... המסר העקיף הוא: 'אתה לבד לא יכול'! כך לפחות הוא פירש זאת. זה פגע בערכו העצמי, בביטחון העצמי, יצר 'סימביוזה' (הזנה הדדית) הורה ילד. ומכאן, הדרך לעולם החרדות, הדיכאון, (ובמקרה של סימביוזה, הכעס של ההורים על הילד, שיכול להתפתח לכדי שנאה ממש) סלולה בהחלט. אני אישית נתקלתי בכמה וכמה מקרים כאלה. לצערנו זו טעות נפוצה, של הורים דואגים יתר על המידה.

דוגמא נוספת היא, הילד ה'בן לוויה'. נפוץ יותר במשפחות חד הוריות, בו הילד הופך להיות מעין 'חבר', להורה, ומיטשטשים הגבולות של, הורה – ילד. לא מזמן פגשתי בחור מבוגר, שחי לבד עם אמו, אם חד הורית, שהיו שם חוויות לא קלות שעברה המשפחה, שיצרו תחושות לא קלות אצל האם, ואצל הבן, מה שמוביל לרצון לתמיכה הדדית. אך מצד שני, היו גם הרבה קשיים ביניהם. המצב הגיע לכדי כך, שכל אחד מהם התבטא בכעס, שהשני חושב שהם נשואים, וגם כל אחד נפגע מכך שהשני אומר זאת...

למעשה, ל'תפקיד' בילדות יש השפעה גם בבגרות, ובשטחי חיים נרחבים, כמו שראינו (ערך עצמי, אחריות יתר, ועוד). עתה אני רוצה לגשת ולראות, כיצד זה משפיע בבגרותנו, וכיצד 'תיקון' בשטח אחד, יכול להשפיע על המערכת כולה. לשם כך, מעבר חד, ל'ילדים' שכבר התחתנו... (הדוגמאות שלהלן, מקרים אמתיים, די נפוצים, בשינויים כמובן)

-----------

דבר מצוי הוא, שבני זוג מתלוננים זה על זה, והבעיה נראית די פשוטה: צד אחד 'לא מתפקד' כמו שצריך, ולכן יש 'לתקנו'... אך האמת הרבה יותר מורכבת. בהמשך דברינו ננתח מצבים כאלו, מדוע הם קורים, ואיך משנים אותם.

הבה ניקח דוגמא שדי מצויה, בני זוג מגיעים לייעוץ, והאישה מתלוננת, שהיא חשה שאין לה 'גבר' במערכת הזוגית. היא מרגישה כ'שומרת עליו'. דואגת לו ולתחושותיו, יותר מדי. היא מתארת תחושות לא קלות – בהקשר זה.  

הנטייה הטבעית במצבים מעין אלה, היא פשוט להאשים את בן הזוג, שהוא לא מספיק כזה, וכזה, דבר שאינו נכון לעשות, כמו שנראה בהמשך, וגם לא מועיל, כי בדרך כלל, נמצא שהבעל 'לא יתלהב' לשתף פעולה, כי ירגיש ש'היא רוצה לשנות אותי'.

באותה מידה, יכולים להגיע זוג, והבעל יתלונן שהוא מרגיש שאשתו "אינה מתפקדת כאשה". הוא מרגיש שהוא צריך להיות הנדבך הרגשי בבית מול הילדים, ואילו אשתו, אינה מביעה רגש, ואינה לוקחת את התפקיד ה'נשי' – לדעתו, במערכת הזוגית.

אגב, כאן המקום להעיר, שלא חייב להיות איזה מתכון "נכון" למערכת זוגית מוצלחת. בהחלט יתכן זוג, שמתאים להם לתפוס אחרת מהנפוץ, את תפקידי הבעל והאישה בזוגיות, והזוגיות מצליחה. הבעיה היא כאשר אין הסכמה על 'תפקיד' מסוים, או שהאיש או האישה נמצאים בתפקיד שאינו נוח להם, כמו בדוגמאות שהזכרנו ושיובאו בהמשך.

המערכת הזוגית מובנית מיחסים הדדיים – תגובות הדדיות. אם, למשל כמו בדוגמא הראשונה שהזכרנו, הבעל לא יושב על המשבצת 'הגברית', וזה יוצר קושי בזוגיות, נכון שיש לו עבודה, ואחריות לשנות. יחד עם זאת ישנה התרומה של הצד השני. מישהו, מאפשר לו את זה, בלא משים...

כי אם אשתו: נוטלת אחריות יתר – היא מונעת ממנו אחריות, ומשדרת לו שאינו צריך לקחת אחריות – הפוך  ממה שהיא מצפה שיהיה. אם היא 'שומרת עליו' – היא משדרת לו שהוא 'לא יכול' לבד – הפוך ממה שרוצה שיהיה. אם היא דואגת מכל תנודה במצב רוחו – כדי להגיש לו, 'לחלש', עזרה - שוב, זהו שדר הפוך ממה שרוצה שהוא יהיה. אם הוא ספקן, והיא 'עוזרת' לו בכל ספיקותיו – ובכך, לא מאפשרת לו להתמודד ולהחליט לבד, להיות חזק בדעתו, וכדומה. הרי שהיא משמרת את המצב.

אז נכון, היא יכולה לומר: 'אבל מה אעשה, הוא באמת לא יכול...' נכון, יתכן שזה המצב, יחד עם זאת, אומר בזהירות, שחשוב לשדר ש'אני כבר לא נמצאת במקום הזה, ה'אימהי', בוא נעשה שינוי בהדרגה'. (כמובן, יש מצבים שחשוב ליווי מקצועי).

לכן, אין להאשים – ישנה תרומה ואחריות הדדית. הגם שיתכן שהאחריות המרבית היא על אחד הצדדים, ש'לא מספק את הסחורה', עדיין, לשני הצדדים אחריות, וכל אחד צריך לדאוג לשנות את חלקו במשוואה, ובכך, בע"ה, יסתדר העניין.

יתר על כן. נתקלתי פעם  במקרה דומה, בו רק הבעל שינה את מקומו, והאישה לא שיתפה פעולה. היא התמידה להישאר על משבצת ה'חזקה', 'לא מתרגשת', וכן הלאה, למרות זאת, הוא הצליח לשנות נקודה זו באישיותו, ואת מקומו בזוגיות. האישה, בלי לשים לב, שינתה מיקום בהתאם. זה היה תהליך ארוך, קשה, עם מהמורות בדרך, עליות ונפילות, אך בסופו של דבר, זה קרה, והכל השתנה שם.

מצב דומה נוסף:

אצל אריק ונעמי היו ויכוחים תמידיים, כל אחד עמד על דעתו, ולא הסכים להתגמש. היה חשוב לכל אחד להיות זה שקובע. דבר זה יצר מאבקי כוח וקושי גדול בחייהם. כאן, אם נשים לב, שניהם בעצם לוקחים את תפקיד ה'אחראי', המנווט. זה מה שיוצר קונפליקט קשה ביניהם.

גם כאן, ישנו צורך להגיע למצב בו כל אחד מאפשר לשני מקום אחריות. כאשר הם החלו להתבונן בעניין, התברר שדווקא די נוח לכל אחד מהם לתת לשני מקום אחריות מסוים.

אבל למה זה קורה בכלל? מדוע אנשים לוקחים לעצמם 'תפקידים' המזיקים לזוגיות? כאן, אני רוצה לצלול יותר לעומק של ההתנהגויות האנושיות.

כדי להבין זאת, ננתח מה ולמה קרה. בדוגמא האחרונה שהזכרנו, - שלכל אחד היה חשוב לקבוע. מתברר ששניהם - הבעל והאישה, במשפחות המוצא היו 'נותני הטון' במשפחה, אלה שתמיד ידעו איך לעזור, למי לפנות, ומה לעשות... הם פשוט המשיכו בכך, לאחר נישואיהם, מה שיצר קונפליקט גדול.

באותה מידה, במקרים מהסוג הראשון שהזכרנו, בדרך כלל, בבירור קצר יתברר משהו בסגנון, שהאישה מגיעה מבית, בו 'התפקיד' שלה היה, 'משכינת השלום'. היא תמיד דאגה לכך שלא יהיו מריבות בין האחים, ומול ההורים, היא היתה ה'מרגיעה המשפחתית'.

במקרים כאלו, הרבה פעמים, הבעל, בילדותו, היה תחת 'עינם הדואגת' של הוריו, הורים 'עוטפים' שדואגים שהילד לא יזיע... ונענים די בקלות לצרכיו. כדי לסבך את המצב, ניקח דבר אפשרי נוסף, שמשפחתו של הבעל, די מלוכדת ומאוחדת, לעומת משפחת האישה השונה בנקודה זו.

מה שקורה הוא, שכאשר אנו מורגלים מקטנות במשך שנים, להיות ב'תפקיד' מסוים במשפחה, אנו מתרגלים ותופסים את זהותנו, ככזאת. כאן, הבעל, גם לאחר שהתחתן, ימשיך את תפקיד 'הבן שדואגים כל כך לצרכיו', והאישה, תמשיך את תפקיד 'הדואגת והמרגיעה המשפחתית'.

מי שנמצא בתפקיד 'הילד העטוף', שהזכרנו, בעצם בלי שאף אחד יתכוון, יפנים 'אמונה' - תפיסה; שהוא לבד, לא יכול! שללא הוריו, הוא חסר אונים ולא יצליח בחיים. יתכן אפילו שבאיזה שהוא מקום עמוק הוא יופעל על ידי רגשות אשמה על כך שהוא 'נפרד' מהוריו (וממשפחתו המלוכדת). מסיבות אלה, יתכן גם, שיהיה לו חשוב לגור ליד הוריו. כי התרגל במשך שנים לכך שהוריו מעמידים אותו על רגליו. הוא באמת ירגיש שהוא לא יכול, ובהחלט יתכן שהוא יהיה צודק – כל עוד לא ייעשה שינוי. כי אם הוא יחוש בפנים, חוסר ביטחון, חסר עוצמה ויוזמה, הוא באמת יתקשה, כי אנו מתנהגים לפי איך שאנו רואים את עצמנו.

ואגב, אם ישנה את מקומו בזוגיות, ייקח את תפקיד ה'גבר', דבר זה ישליך ללא ספק גם על שטחי חייו האחרים: הוא יתחיל לחוש יותר עוצמה פנימית וביטחון עצמי. זה תהליך איטי, זוחל, אך ברור. 

באותה מידה, גם האישה, שבדרך כלל תתאר שהיא חשה 'חנוקה', עם רצון עז, להרגיש מידי פעם ה'ילדה הקטנה' - נתמכת, וזקוקה. וסביר גם שהיא גם תחוש הרבה רגשות אשמה בחייה, הרבה תחושה של חוסר ערך עצמי, כי במשך שנים, התרגלה, שהיא האחראית לכל מה שקורה, דבר המייצר בהכרח, תחושת כישלון מידי פעם, ורגשות אשמה נגררים. היא גם 'איבדה' את ילדותה, ולאחר שתתחתן, יתכן שתרצה 'לפצות' על כך. כאן ההזדמנות שלה: אם תזנח את התפקיד התובעני, של 'המרגיעה והתומכת הלאומית', הדואגת לכל, ואם תכנס יותר לזהות ה'נשית' בזוגיות, זה יכול להשליך על שטחי חיים אלו, גם מחוץ לזוגיות.

במילים אחרות: ה'תפקיד' שאני לוקח בזוגיות, יכול להשפיע בעקיפין, על שאר שטחי חיי!

באותה מידה, אנשים שהיו בילדותם בבית הוריהם ה'קרבנות', אלה בעלי זהות 'המסכן', הרבה פעמים ימשיכו זאת לאחר נישואיהם. דבר המקשה מאוד מול בן הזוג, הם תמיד יחושו שהם הקרבן, ושלא מתחשבים בהם וכדומה. אם במשפחת המוצא היית הילד ה'שלוכט', הלא אחראי, יתכן שתפיסה זאת את עצמך, תמשיך גם בזוגיות, וכן הלאה.

ומה שמסבך את העסק, הוא שבלא מודע, רבים מאתנו בוחרים בני זוג במטרה 'לרפא' את אותם פצעי ילדות. הבכור – במשפחת המוצא, האחראי, הרבה פעמים יחפש מבלי משים בן זוג אחראי, כדי שייטול מעליו את תפקיד האחראי, אך בחיים, הוא אוטומטית, ממשיך בתפקיד האחראי, מה שיוצר קונפליקט. וכך ה'דואגת', תיקח מישהו הנמצא בתפקיד ה'ילד', היא בעצם בלא מודע, מייצרת את המצב שהיה במשפחת המוצא, אלא שעכשיו היא 'מבטיחה' לעצמה, בלא מודע, שהיא תנצח את הסיטואציה, וכבר לא תהיה האחראית לרגשות הכלל. גם אצל בן הזוג של ה'בכור' ו'הדואגת', יתכן תהליך לא מודע, דומה מהצד ההפוך.

חשוב להכיר את התופעה, כי ברגע שנהיה ערים לכך, נוכל לאפשר לעצמינו, לקחת אחריות על החלק שלנו בקושי בזוגיות, ולשנות 'תפקיד', מה שהרבה פעמים ישליך גם על שאר שטחי חיינו.

אם תשימו לב, בתחילה, בדוגמא הראשונה למשל, שהזכרנו, השילוב הוא דווקא מצוין - היא הדואגת, והוא ה'נצרך'. שני חלקי תמונה היוצרים אמנם תמונה אחידה, אך כזו, ש'תוקעת' את הזוגיות, כיון ששניהם לא יהיו מרוצים מהדינמיקה. כי גם אם לאחד הצדדים, לא תהיה בעיה עם המקום שלו, כי לפעמים זה יכול להיות די נוח, עדיין, אם בן הזוג, יחוש כל כך לא מרוצה, ושאי אפשר להמשיך כך - גם הצד השני, ישלם מחיר יקר; הוא יקבל בן זוג מדוכא, עם כעסים מידי פעם ועוד.

בעצם, הרבה מהתסמינים השליליים בזוגיות, יכולים לנבוע מ'תפקיד' לא נכון בזוגיות, שמייצר תסכול רב, וגורר תגובות שרשרת.

בדומה לכך, אנו מוצאים בפירוש אבן עזרא. משה רבנו, גלגל הקב"ה, שיגדל בבית פרעה, אך מדוע? מושיען של ישראל, האדם שלא קם ולא יקום כמוהו במשך כל הדורות, דווקא הוא יגדל בבית פרעה, האחראי על 'טומאת מצרים'?

בזה, מעלה האבן עזרא, השערה יפה. הוא אומר, שכדי שיוכל משה רבנו להושיע את ישראל, דרושה לו מידה רבה של עוז, עוצמה. הרי הוא יצטרך לעמוד לפני פרעה, להתריס, לצוות, להנהיג את עם ישראל! אם היה גדל בתוך עם עבדים – בני ישראל, היתה נפשו שפלה! הוא לא היה יכול לנהוג כמנהיג בעל עוצמה. אך אם יגדל בבית פרעה, יגדל כנסיך, הרי שההרגל יעשה את שלו, וירגיש יותר עוצמה.

וכך, כשבני ישראל יצאו ממצרים, נאמר, "ולא נחם א – לוהים דרך ארץ פלשתים ... פן ינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרים". גם שם אומר האבן עזרא: עם ישראל, בתור עם של עבדים שרק יצא לחירות, לא מסוגלים להילחם, כי נפשם נפש שפלה.

זה העניין, שכאשר בני ישראל היו במצרים, כעבדים, הנפש השפלה שהייתה להם, סייעה ליכולתם לשרוד בתור עבדים. אם לא הייתה נפשם שפלה, אם היתה תחושת עוצמה בקרבם, לא היו מסוגלים להכיל את מעמדם כעבדים. אך 'אליה וקוץ בה', כשיצאו ממצרים, 'תפקיד' זה של עבדים, לא רק שאינו מועיל, אל אף מזיק, שהרי אינם יכולים להילחם.

העניין הוא, שהאדם, בלא משים, ממשיך את 'תפקידו' המרכזי הקודם, לשלב הבא בחייו. וזה לפעמים לא מתאים למצב החדש. אז מה ואיך עושים?

האמת, שכדי 'לתקן' את המצב, לא נדרש שינוי מוחלט של התפקיד הישן. בדרך כלל, גם שינוי חלקי מועיל. התהליך צריך להיות הדרגתי.

קודם כל, חשוב לשדר למשפחת המוצא, ואפילו להבהיר בפירוש, ש'אני כבר לא נמצא שם, בתפקיד הישן'. זה משהו שיגרום גם למעביר השדר, יותר החלטיות, וכוח לשנות את מקומו, כי עכשיו, באותו מקום שהתחיל התפקיד המזיק – במשפחת המוצא, הועבר שדר שה'תפקיד' נגמר.

במקביל, על כל אחד, בהדרגה, לשנות את מקומו בזוגיות. בדוגמא הנ"ל למשל, בהדרגה - על האישה להתחיל להניח לחלק מהדברים שהייתה אחראית להם, ועל הבעל, לקחת את האחריות. זה אומר, שעליה להיות פחות להיות עם אצבע על הדופק, ולא להיבהל מכל שינוי בהרגשתו, דווקא להניח לו להתמודד עם עצמו, ולגלות את הכוחות שבתוכו, ומצד שני כן להרשות לעצמה להיות הנתמכת מידי פעם, בלי שום חשש.

בין השאר, במקרים דומים, המלצתי לבעל גם לקחת יותר אחריות מחוץ למסגרת הזוגית, ולקחת יותר מה שנראה בעיניו כסיכונים. כך שיגיע למקום יותר אמיץ וחזק.

ברור שהדברים מורכבים לפרטים, והדרך לפתרון דורשת יותר פירוט, שלא אפשרי במאמר, אך אם הצלחתי לעזור אפילו לקורא אחד, ולו במעט, והיה זה שכרי.

 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.