פוסט טראומה / חגי צדוק



נכתב על ידי חגי צדוק, מרצה ב'מרכז הישגים', ויועץ נישואין ופסיכותרפיה.

מייל:chagaizadok@gmail.com

דוד נשלח אלי על ידי יועץ נישואין שטיפל בזוגיות שלהם. הוא התקשה לפתח קשר קרוב לאשתו. הוא היה מעוניין לטפל בזה.

מיד בפגישה הראשונה, נגענו בסיפור חייו הקשה. בילדותו, הוא היה הכבשה השחורה. ה'קרבן' של המשפחה. באופן טבעי, הוא החל להתנתק ממשפחתו כבר בגיל ההתבגרות, יוצא ובא, לילה פה לילה שם.

ואם לא די בכך, האדם היחיד שהיה קרוב אליו באותה תקופה, בגד בו בצורה קשה. כך לפחות בעיניו של דוד. הוא חווה חוויה קשה של נטישה. הוא נפל לדיכאון. במשך חודשים ארוכים, הוא היה בעיקר במיטתו, מדוכא. לא פלא שכשהתחתן, הוא התקשה ליצור קרבה רגשית עם בת זוגו.

באופן דומה, רבים מהאנשים שחוו טראומות מפתחים רתיעה מקשר עם אנשים אחרים. הם מסתגרים, וחוששים מקשר. מבחינתם, זו בעצם מגננה. הם אבדו את אמונם בעולם, הם מעדיפים לשמור מרחק, כדי לא להיפגע. לפעמים, האנשים שחוו טראומה יפתחו כהות רגשית, כללית יותר - הם יהיו מנותקים במידה מסוימת מהרגש שלהם, בפרט, אם חוו התעללות ממושכת, בילדות או בכל מערכת קשרים אחרת.

זהו מנגנון שהופעל בתחילה אצל ה'קרבנות', כדי להגן על עצמם מהתחושות הקשות שבהתעללות, על ידי כך, הם יכלו להימנע מלחוות את עוצמת הקושי הרגשי, זה היתרון. אך החיסרון הגדול הוא, שהנפש שלהם, אימצה התנהגות זו, גם מחוץ לאירוע הטראומטי, וזה פוגע קשות באיכות חייהם.

בשעת החוויה הקשה, האדם מגיב במה שמכונה: F.F.F. - Fight, Flight, Freeze. מלחמה, בריחה, קפיאה. הוא יכול להילחם מול האיום, לברוח מהאיום, או פשוט לקפוא. אותו אדם יכול להגיב אחרת בסיטואציות שונות. היתרון במלחמה ובריחה, מובן. היתרון בקפיאה, הוא יותר פסיכולוגי, האדם מתנתק מהתחושות, כאילו רואה הכל מבחוץ, ואינו ה'קרבן'. בכך, מגן על עצמו מהרגש הקשה. לפעמים, הוא גם ירפא מהטראומה, יותר בקלות, כי האירוע 'עבר מעליו'.

נוסף על כך, הטראומה גוררת לפעמים תופעות נוספות של 'פוסט טראומה'. האדם חווה פלאשבקים מהאירוע, זיכרונות מציקים, הימנעות ממצבים המזכירים את האירוע, קשיי שינה, ריכוז, כעסים, ועוד.

לפי DSM , הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), מוגדרת כהפרעת חרדה. הקריטריונים להיחשב ככזו, הם:

אירוע, בו חווה האדם איום על חייו או שלמותו הגופנית, או שהיה מעורב / עד, לאירוע בו אויימו כך, אחרים (יש לשים לב לתנאי האיוםהגופני), וחש פחד עז, חוסר אונים, ותחושת זוועה. איום כזה, יכול להיות גם בשורה רפואית כזו.

התסמינים: בשלושה מישורים; חודרניים – לפחות אחד מהתסמינים הבאים: זכרונות מציקים, סיוטים, פלאשבקים, תגובות רגשיות וגופניות לתזכורות מהאירוע. הימנעותיים – לפחות שלושה מהתסמינים הבאים: קהות רגשית, הימנעות ממחשבות ורגשות הקשורים לאירוע (לעיתים, הנפגע גם "זוכר ולא זוכר" את האירוע או חלקים ממנו. למשל, אדם שפגשתי, שנפגע בילדותו, שנים רבות קודם לסיפורו, שלעיתים קבע בוודאות שהיה כך וכך, ולפעמים, לא היה בטוח אם זה דמיון או מציאות – זו תופעה מוכרת, ועל המטפל להיות מודע לכך), הימנעות מכל מה שמזכיר את האירוע, ירידה בהנאה, רגשות ניתוק מאחרים, תחושה של עתיד קודר.   ועוררות יתר – לפחות שניים מהתסמינים הבאים: קשיים בשינה, רגזנות, קשיי ריכוז, דריכות יתר, ותגובת בהלה מוגזמת (לפעמים, אפשר לזהות אנשים שחוו טראומה בתגובתם המבוהלת לטפיחה על השכם, התקרבות פיזית ל'איזור האישי' שלהם וכדומה. כמובן, שאין זה מחייב כלל).   

למרות ההגדרות הנ"ל, גם אם לא מתקיימים תנאים יבשים אלו, בהחלט יתכנו השפעות דומות על האדם, למשל: ילד, איש או אישה, הנתונים להתעללות מילולית, רגשית. מה שקובע את הצורך בהתייחסות, הם התסמינים המפריעים בחייו של האדם. והטיפול בהתאם.

מקובל לחשוב שאדם שעבר טראומה, ללא ספק, לא ישתחרר ממנה ויסבול בהכרח מתסמיני 'פוסט טראומה', אך מחקרים שנעשו, מראים בבירור שיש מיעוט שכלל לא מפתחים תסמינים כלשהם (כ6%), בעקבות טראומה - ואפילו קשה. והרוב, מחלימים בתוך חודש עד שלושה חודשים מהאירוע. כשנה לאחר האירוע, רק 11% – 30% ( - מחקרים שונים), עדיין יסבלו מהתסמינים.

יש בידיעה זו חשיבות לאדם שעבר טראומה. עצם הידיעה שסבירות גבוהה שיחלים מהתסמינים תוך זמן לא רב, מקילה מעט, ומהווה תמך וסיוע נוסף, המסייע להחלמה.

הקושי הגדול של האדם שחווה את הטראומה, לעיתים, הוא בחוסר התמיכה של הסביבה. לצערנו, לפעמים הסביבה אפילו מתנכרת לו, מטילה ספק בסיפורו, ו/או מטילה אשמה עליו. אין זה מרוע. הסובבים פשוט לפעמים מתקשים להכיל את הרוע והאכזריות שהייתה. לפעמים, הם אף חשים רגשות אשמה - בתור הורה למשל, שאפילו שבאמת לא יכול היה להושיע, אך מתקשה לקבל את התחושה ש'לא הגן על ילדו'. הנפש שלהם, מייצרת אוטומטית את התגובות הנ"ל, שמדחיקות מהם את האמת הקשה. ולצערנו, הקרבן, חווה שוב נטישה איומה!

לכן, מה שחשוב הוא קודם כל, סביבה תומכת. יש לתמוך בנפגע, לא לערער על אמינותו, ודאי לא להאשים. חז"ל אומרים, בהקשר זה "פרצה קוראת לגנב", יש כאן הצבעה של חז"ל על תרומה – חלקיק אחריות – לא אשמה, של הנפגע. זה ש'יצר פרצה', גרם לגנב 'לחשוב קרימינלית', ולגנוב. אך אין בכך האשמה! שימו לב, שעדיין הפוגע נקרא גנב. ברור שהוא הפלילי, וכל האשמה עליו, חז"ל רק מצביעים על התרומה של הנפגע לכך שהתאפשרה הפגיעה בו, ומזהירים אותנו שלא ניצור סיטואציות נוחות ל'גנב'.

מצד שני, כאשר אנו אומרים תמיכה, אין הכוונה לאפשר כל התנהגות, ו"מסכן, אחרי מה שעבר". דבר זה, יעצים את הקושי של הנפגע. הוא לא רוצה להרגיש חלש חולה ופורק עול. הוא צריך תמיכה, אך להישאר במסגרת. לעיתים, התגובה הרכה והמתחשבת יתר על המידה של הסביבה, מזיקה בכך שהאדם ירגיש אחר כך, רע יותר גם על כך שהוא מזיק ופוגע בסביבתו. לכן, חשוב התמיכה, ללא אישור לפריקת עול – מכל סוג.

בתקופה הראשונה לאחר הטראומה, ההמלצה היא, 'שב ואל תעשה עדיף' (עד כשלושה חדשים – בכפוף למצב והתייעצות עם מומחה). יש להתנהל עם הנפגע לפי ה'זרימה' שלו. אין 'לחפור' את האירוע. יש להניח לנפשו להתנהל בטבעיות, היות ורבים הסיכויים, שנראה ירידה בתסמינים הקשים בחודש הראשון – ללא התערבות מקצועית. אם לא ניכרת ירידה בתסמינים, הרי שאז, מומלץ לפנות לסיוע מקצועי.

אכן ישנן גישות המציעות להחזיר את האדם כמה שיותר מהר, למקום הטראומה, למשל, בתאונת דרכים, ההמלצה היא להחזיר את האדם לנהיגה ולאותו מקום תאונה, כמה שיותר מהר. יש להבחין בין המקרים, ולהתאים את הגישה, אך לא נוכל להרחיב כאן יותר.

יש לזכור, שהאדם חווה חוסר אונים ואימה רבה, מצב זה יכול לערער את ביטחונו בעצמו ובעולם, התפיסות שלו על העולם ועל יכולתו, עלולים להשתנות, מה שמוביל אותו לאמונה שהעולם מסוכן, ושהוא עצמו חסר אונים. לכן, הריפוי צריך לעבור דרך 'סידור מחדש' של תפיסותיו את העולם.

מה שיכול לעזור להחלמה, אם יוכל האדם לחוות אירוע דומה, אך הפעם עם תוצאות חיוביות. לצערנו, בדרך כלל, זה בלתי אפשרי. לפעמים, ההכרה והחרטה של הפוגע, יכולה מאוד לעזור, אך זה עוד יותר לא שייך, וכך רצונות אלה, נותרים בגדר אשליה, שכדאי לוותר עליה.

בהקשר זה, אנו מוצאים דבר מדהים בפירוש רש"ר הירש על יוסף ואחיו. יוסף רואה את אחיו שהגיעו למצרים 'לשבור אוכל'. הוא מזהה אותם, ו'ויתנכר אליהם', 'וידבר אתם קשות'. התנהגותו של יוסף קצת מתמיהה, האם הוא סתם מתנקם באחיו? המפרשים הולכים בכמה דרכים כדי להבין זאת, כאן, ברצוני להציג את גישתו הנפלאה של רש"ר:

יוסף הבין שלא יוכל לחזור לחיות באחווה עם אחיו, לאחר מה שהיה ביניהם. אחיו הרי רצו להרגו, ואף מכרוהו לעבד! ואלה הם אחיו! התחושות בקרבו הן קשות ביותר. הגם שברור לו שלא יתנקם בהם כלל, אין זו דרך חיים נכונה למשפחת יעקב. יתרה מכך, אף יעקוב יסבול מאוד בראותו מצב זה. הוא לא רצה לצער את יעקב. הוא הבין, שרק ריפוי הכאב, יוביל לתיקון המצב.

הוא הוביל את האחים למצב דומה למה שהיו בעבר, הוא אסר את שמעון לעיניהם, כדי להכריחם להביא את בנימין למצרים – האח הקטן, שגם הוא מהאם אחרת - ואף אותו לנתק מהם, עתה יראה האם ילחמו על אחיהם, או יזנחוהו כמו שהזניחו את יוסף!

זו גם התשובה לשאלה הקשה, מדוע כשהתמנה למשנה למלך, לא מצא דרך להודיע לאביו שהוא חי במצרים. הוא הבין, שכל עוד לא ירפא ה'פצע' והכתם הנורא, לא זו המשפחה שרוצה אביו! הוא המתין לשנות הרעב, מתוך ידיעה ותכנון ההמשך!

לגישה זו של רש"ר, ניתן להביא סימוכין מתרגום אונקלוס. את המילים "ויתנכר אליהם" מתרגם אונקלוס, "וחשיב מא דימלל עימהון" – תכנן מה ידבר איתם. דבר זה מורה, שהתנהגותו לא היתה 'מהבטן', אלא מתוכננת, מחושבת. זו לא היתה התנהגות אמוציונלית!

ישנה נקודה מעניינת נוספת המוסברת יפה, אם נלך לפי דרכו של רש"ר: שלוש פעמים מוזכר שיוסף בכה. פעם ראשונה, שהוא בכה, היה זה בעקבות דברי האחים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אותם לאמר, הלא אמרתי אליכם לאמר, אל תחטאו בילד, ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש". כאן, הבכי מובן היטב, החל תהליך ה'ריפוי'. הוא שומע את אחיו, הכואבים בספונטאניות, את מכירתו. הוא שומע אותם מכירים בעוול שעשו. הוא גם שומע את מבטם, 'וגם דמו הנה נדרש' – הקב"ה, מעניש כביכול דם כנגד דם. היש ריפוי גדול מזה? התגובה המידית הטבעית, של יוסף היא, התרגשות עד כדי בכי בריא!

בפעם השנייה שהוא בוכה, היה זה כאשר ראה את בנימין, שם מצוין ההקשר אחר, כמו שמצוין במפורש: "וימהר יוסף, כי נכמרו רחמיו אל אחיו, ויבקש לבכות". זה בכי שאינו ישיר לריפוי הכאב.

השיא היה, כאשר לקח יוסף את בנימין, ויהודה, סיכן עצמו כדי להגן על האח הקטן, אחיו מאם של יוסף. כאן, כבר נרפא השבר. הוא הבין, שאחיו של היום, אינם 'אחיו' של פעם. היום הם מאוחדים, ואפילו מוכנים למסור נפש, בשביל האח האחר. מה שהיה, אינו עוד. "ויתן את קולו בבכי". זה בכי שאינו כבכיות הקודמים. קודם, נאמר בסתם "ויבך", ואילו כאן "ויתן את קולו בבכי". נרפא השבר!

בספרות המקצועית, ובשטח, ידועה היא התופעה בה מנסה הנפגע 'לחזור' לזירת האירוע. פרויד, בתחילה ראה זאת כניסיון ריפוי עצמי, אך חזר בו, והגדיר זאת כ"יצר מוות"...

החוקרים המאוחרים יותר, מאששים דווקא את התפיסה הראשונה, שזהו ניסיון ריפוי. הנפגע, חש בזמן הטראומה, חוסר אונים נורא, תחת איום על גופו או חייו. זו חוויה קשה ביותר! לכן הוא מנסה 'להוכיח' לעצמו שהוא כן שולט על חייו, כן יכול, וכן יש לו ביטחון בחייו. הוא 'מזמן' עצמו שוב לסיטואציה דומה, כדי להוכיח זאת. לצערנו, הרבה פעמים זה מסתיים רע, ורק מעצים את הטראומה.

עתה, אם נשים לב לעומק דברי רש"ר שהבאנו, הרי שעוד לפני שפרויד אמר מה שאמר, כבר הסביר רש"ר בחכמתו הרבה את התהליך של ריפוי זה (רש"ר הדפיס את חומש בראשית, שם כתובים הדברים, בשנת, 1867). יוסף, לדברי רש"ר, 'ייצר' סיטואציה דומה לחוויית מכירתו, וריפא בכך את כאבו.

במאמר זה, יהיה זה לא אחראי מצדנו, להציע כיצד לרפא טראומה על כל רבדיה, על ידי "עשה זאת בעצמך". דבר זה, בד"כ, דורש התייחסות פרטנית, והדרכה. כן נוכל לומר כך:

אחת הסיבות המרכזיות לכך, שתסמיני הפוסט טראומה משתמרים, זה עצם ההימנעות של הנפגע, מסיטואציות הגורמות לו להרגיש רע, בעקבות הטראומה. בדרך כלל, מדובר בסיטואציות, המזכירות את האירוע הטראומטי. זה יכול להיות מקום התאונה, רכב מסוג דומה, וכן הלאה.

כשהאדם נמנע, הוא משדר לעצמו "אכן, זה מסוכן". הוא מעולם גם לא יבדוק האם אכן כך. הוא יתרגל למחשבות הללו, והם רק יחדרו עמוק יותר לתוכו, ויעמיקו את תסמיני הפוסט טראומה. לכן, חשוב, על אף הקושי, לא להימנע. וכמה שיותר קרוב לאירוע, כך ייטב.

ברצוני לציין דבר נוסף, ישנם הממליצים לאדם שחווה טראומה, להשקיע את מרצו למשל, בעזרה לאנשים שחוו קושי כשלו. דבר זה, נותן לו את התחושה של שליחות ותיקון במקום שנפגע בו. אם התחושה בשעת הטראומה היתה של חוסר אונים, הרי שכעת הוא חש שליטה בסיטואציה. הוא חש גם מעין יכולת מול מי שפגע בו, כי הנה, הוא מונע מנשים כאלו, להזיק ולשלוט על אחרים. ההיגיון ברור. אך אני הייתי רק מעיר כאן נקודה שבעיניי, חשובה ביותר:

ככל שהאדם פועל 'לתקן' מה שמעוות בעולם, שגרם לו את העוול, למשל, אדם שחווה תאונת דרכים, ועתה הוא הולך להתנדב במשטרת התנועה, הוא יחלק דוחו"ת, ובכך, יציל אחרים, יכול להיות מאוד, שיש בכך ממד של ריפוי. יחד עם זאת, יש לשים לב לעניין זה: ככל שכל כולו עוסק בתחום, ואין לו עיסוקים חשובים נוספים, יתכן שתתחזק בקרבו אמונתו השלילית בדבר 'העולם הרע' – האנשים שעוברים על החוק, ו'מזלזלים' בחיי אדם. לעיתים גם, עם כל החיובי שיש באמוציות שהוא מגיע איתם, יש פן נוסף של הטייה רגשית, של שיקול דעת, שלא תמיד מועיל מקצועית. לכן, כדאי תמיד לבדוק אופציות נוספות לעיסוק, ולא להיות נעול אך ורק על עיסוק מסוג זה. יתכן ותהיה בכך תועלת גדולה יותר.

עצם ידיעת הדברים שהזכרנו, התסמינים והתהליך, יכולים לפעמים להקל, ולו במעט, על האדם הסובל מפוסט טראומה. אם הועלתי בכך, דיינו. אך עדיין, חשובה התייחסות מקצועית, באם ההפרעה מתמשכת יותר משלושה חודשים, ולא מראה סימני ירידה ( למטפלים בCBT – שנמצא יעיל בהפרעה זו באחוזים נכבדים, המעוניינים בפירוט דרך הטיפול, והעמקה, ממליץ על הספר, 'טיפול קוגניטיבי התנהגותי במבוגרים' הוצ' דיונון. מעולה.).   

במסגרת זו, ניתן כן להמליץ על כמה דברים שאינם כרוכים בהליך טיפולי, אך מחקרים מראים שהם בהחלט עוזרים.

אחד המאפיינים בפוסט טראומה כמו שהזכרנו, זה עוררות יתר. כאשר האדם יבצע פעילות גופנית, דווקא בכל הגוף, כמו שחיה, משחקי כדור המפעילים את כל הגוף, ריקוד, וכדומה, הגוף ישחרר מהמתח, וייטיב את תחושת האדם. חשוב, שאם בוחרים בפעילות שאינה דורשת ריכוז, כגון ריצה, לשים לב, שהמחשבה לא ממוקדת בדברים שליליים. אם זה כן קורה, אפשר להפנות את תשומת הלב לאנשים שסביב, וכדומה, ואפילו לתחושת המגע עם הארץ, בזמן הריצה. כדאי גם לשמוע מוזיקה אהובה, וכל דבר מרגיע אחר.

דבר נוסף, זה לשים לב לשינה בריאה וגם ארוחות בריאות ומסודרות.

כמו שהזכרנו, אחד הסימפטומים הוא, הימנעות מחברת בני אדם. כאן חשוב כמה שיותר אפילו להכריח את עצמינו כן להיות בחברת אנשים, אין ספק שזה קשה, אך החשיבות של זה ברורה, האנשים הקרובים לנפגע, גם יכולים לעזור על ידי דרבון ועידוד הנפגע דווקא כן להיות בחברת אחרים, ולהמשיך קשרים חברתיים.

נסיים בתזכורת לכך, שבסופו של דבר, בהתמודדות נכונה, בע"ה ניתן בהחלט לחזור לחיים שגרתיים.

 

נכתב על ידי חגי צדוק, מרצה ב'מרכז הישגים', ויועץ נישואין ופסיכותרפיה.

מייל:chagaizadok@gmail.com  

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.