כשהדבר היחיד הבטוח הוא ששום דבר לא בטוח / שירה סקורניק


 על הכותבת: שירה סקורניק, מטפלת בהבעה ויצירה (MA) ו-EMDR התמחות בנערות בסיכון.

"נותנים לנו את ההריסות, את השרידים של מה שהיה פעם פציינט. האם אנחנו יכולים להתבונן בכל ההריסות האלה ולגלות שם ניצוץ קטן של חיים? ( ביון בסמינר בטוויסטוק, כשנה לפני מותו.) 

מיכל יושבת על הכורסא מולי, ומספרת לי בקול מנותק על שולחן השבת בבית. קללות, מכות, כלים שבורים, אוכל שפוך. ככה זה שבת, ככה זה בבית. 

בת שבע מערבבת חזק גואש אדום וכחול. מספרת לי עליה ילדה קטנה, חוזרת מבית הספר ילקוט על הגב ושאלה בראש, מה קורה היום בבית? תהיה ניידת משטרה מתחת לבניין? שכנים מציצים, שוטרים מנסים להפריד? מי בבית היום? אמא? אבא? אף אחד? 

הסיפורים עולים. הקורונה מציפה אותם. חוסר היציבות והערעור של כל המוכר מהדהד חזק אצל נערות בסיכון. בהווה הן חוות בעיות שינה, הפרעות אכילה פגיעה עצמית והרבה דיכאון וחרדה. 

ובמקביל בחדר הטיפול מתרחשות רעידות קשות. משברי אמון, זעם, זעם, ייאוש פגיעות ואימה. 

ויניקוט במאמרו "פחד מהתמוטטות" (ויניקוט, 1963) מתאר פחד עמוק הקשור לחוויות ינקותיות מוקדמות של היעדר החזקה אימהית טובה דיה. באין סביבה מחזיקה, לא התאפשרה אינטגרציה בין חלקי האישיות וחווית המציאות והעצמי מושפעות מכך לרעה. 

פחד מהתמוטטות הוא למעשה פחד עמוק ובלתי נסבל מהתמוטטות שהתרחשה בעבר. ההתמוטטות איימה על התפתחות העצמי של התינוק. בהעדר בשלות קוגניטיבית, התינוק אינו מסוגל לתת משמעות להתמוטטות ולחרדה. במילותיו של וויניקוט: (התינוק) "לא היה שם על מנת שזה יקרה לו." 

רשמי האימה נותרים בנפש דרך חוויה של "ייסורים פרימיטיביים" מפני דיסאינטגרציה, נפילה אינסופית, דה פרסונליציה, אובדן תחושת הממשות ואובדן היכולת להתייחס לאובייקטים. כלומר, פחד מהתמוטטות הוא למעשה פחד מפני הדבר שכבר התרחש אך לא נחווה, כאשר המטופל מאוים מפני ההתמוטטות ונמשך אליה בו זמן כיוון שבנפשו יש חלק שעדיין לא נחווה. המטופל חש במקום פנימי בתוכו שהדרך היחידה להתגבר על הפחד מפני התמוטטות היא לחוות אותה במלואה. 

כדברי ויניקוט : "...מדוע ממשיך המטופל להיות מודאג ממה ששייך לעבר? התשובה חייבת להיות שהחוויה המקורית של הייסורים הפרימיטיביים אינה יכולה לעבור לזמן עבר, אלא אם כן יכול עכשיו האני לאסוף אותה תחילה לתוך חוויית ההווה שלו, ולתוך שליטה אומניפוטנטית כעת." (בהנחה שמתקיים התפקוד המסייע של האם [האנליטיקאי] התומך באני)."  

וויניקוט אומר כי אנליזות של מטופלים אשר חוו חסך משמעותי ביותר בהחזקה בינקותם יכללו או יעוררו פחד מהתמוטטות אשר יביא בסופו של דבר גם לחוויה של התמוטטות. התמוטטות זו תאפשר למטופל לחוות את מה שכבר קרה אך לא נחווה וכך להפוך את החוויה לזיכרון שניתן לחיות עמו. 

ויניקוט מוסיף שאם יחווה האדם, והפעם במינונים נסבלים, משהו מהחוויה המקורית הבלתי נסבלת של התמוטטות בתוך יחסי ההעברה, הוא יוכל לחוות בהווה של הטיפול את מה שהתרחש ולא נחווה בעבר. החוויה יכולה להתעורר בטיפול בעקבות כישלון או שגיאה של המטפל, שמתרחשת על מצע של החזקה מיטיבה שמאפשרת רגרסיה לתלות שקדמה לכישלון. כך תיווצר דרך "לזכור" את מה שלא יכול היה להיזכר אלא באופן הזה. כך, אולי, יוכל האירוע הטראומטי להיחוות, ובעזרת התמיכה גם ייווצר שחרור מפחדי ההתמוטטות בעתיד. 

אפשר לומר שקיים פוטנציאל להחזקה מתקנת, אך הסיכון הוא עצום. 

החלק המשמעותי בתהליך הוא הפחד מהישנותה של חווית ההתמוטטות מבלי שיתרחש תיקון. הנפש עלולה להתמוטט לגמרי אם לא תסופק לה בפעם זו הכלה. 

השאלות ששואלת הנפש את עצמה קשות ונוגעות לשורשי קיומה, אולי אין באמת מיכל כזה, וחוסר האונים והפגיעות יהפכו לנפילה שממנה לא ניתן לקום? אולי המיכל יקרוס מעוצמת הנזזקקות? אולי המכיל ייבהל ויעזוב? המוכל יהרוס את המיכל, והרצון העז  לתיקון וריפוי יוביל לרה-טראומטיזציה? (אוגדן,2001).

 לפיכך, כדי להתמודד עם אימת הכחדה וייסורים פרימיטיביים בסדרי הגודל של פחד מהתמוטטות, יש צורך בתהליכים ארוכי טווח, בבניית קשר רגשי עמוק עד שייבנה אמון, בבדיקות אין ספור וברגרסיה לתלות, שגם ויניקוט מכיר בסכנותיה, אך רואה בה הכרח: "אין סיום אלא אם מגיעים לתחתית השוקת, אלא אם נחווה הדבר שפוחדים ממנו". 

רגע החוויה הזה, שבו קורית ההתמוטטות. חלל ריק, שבו אני נקראת להיות עדה לשבר, להיות איתה בשבר. כשאני טועמת את קצה חווית חוסר היציבות שלה.

 מה קורה לי כמטפלת כשאני מוצאת את עצמי ניצבת על סיפו של אזור דמדומים זה? 

פרדס, (2020) מביאה את דבריו של הרמן (1994) ומדברת על הדיאלקטיקה של הטראומה, שכרוכה בתגובות מנוגדות. פלישה מחד, וצמצום מאידך, יוצרת תנועת מטוטלת המציבה אתגר תמידי בפני האיזון הרגשי של המטפל.

 כמו המטופל, יש שהמטפל יגיב בתגובות פולשניות ואף אימפולסיביות (ניסיונות הצלה, פריצת גבולות, וניסיונות לשלוט במטופל) ויש שהוא יתגונן מפני רגשותיו בצמצום, הבא לידי ביטוי בריחוק וקהות. 

אנחנו שונים זה מזה ביכולתנו להכיל רגשות רבי עוצמה, אנחנו שונים זה מזה בתגובות לצעקות, בתגובות לדמעות, בתגובות לאי-שקט מוטורי או למצבים של נתק רגשי.  התגוננות מפני ההצפה ברגשות הקשים באמצעות הימנעות וצמצום עלולה לגרום למטפל להימנע מלגעת בתכנים המכאיבים, להטיל ספק באמיתות דיווחי המטופל ולהגיב בריחוק, בהתעלמות או אף בנטישה.  אחד הביטויים לטראומטיזציה משנית הינו תגובת ההשתקה (Baranowsky, 2002).

 גם אני כמטפלת חווה ערעור סדרי עולם בתקופה זו, איך אוכל להיות עבור הנערות אי של בטחון כשגם אצלי שום דבר לא בטוח. יש סגר? יתנו לי להגיע לטיפולים בדירה? נערות יוכלו לבוא אלי לטיפול? מה עושים כשבידוד רודף בידוד? טיפול בטלפון? בזום? אולי לדחות? 

הפסיכואנליטיקאית בולנגר (Boulanger, 2013) בעבודתה אחרי השיטפונות של הוריקן קטרינה מצטטת מטפלת השואלת- “איך אוכל ליצור עבורם מרחב שהוא בטוח?”. אנשים נאלצו לטפס מעל עצים וקווי חשמל פזורים בהריסות שאחרי השטפון כדי להגיע לקליניקה שלה, כשהם יודעים שהיא עצמה הייתה צריכה לטפס על אותם מכשולים. כיצד יכול המטפל להעניק מרחב מוגן לעיבוד חוויות קשות, כשהוא עצמו חשוף לאותה אימה?

 במצב זה, של טראומה משותפת לנו ולמטופלים אנו עומדים חסרי אונים. אי אפשר לא להילחם ולא לנוס, מערכת ההגנה העצמית נעשית הלומה ומבולבלת (הרמן, 1992). האירועים הטראומטיים מחוללים שינויים בעירור בגוף, ברגש, בחשיבה ובזיכרון. 

שאני כמטפלת חווה בתקופה זו רגשות עוצמתיים של  פחד, בדידות ועצב המוח פעיל במצב והישרדות, ופעילות באזורים הקשורים להנאה ובהם והיכולת לנוכחות קשובה ומתבוננת, פוחתת. דווקא עכשיו כשהנערות מוצפות כ"כ וצריכות אותי כמיכל אני חשה חוסר מנוחה, דריכות ומתח.  טוסון (2012 ,.(Tosone et al מסביר כי חוסר הפניות זהה עשוי להוביל לשורה של כשלים אמפתיים. במצב זה גם מופעלות הגנות והימנעות בלתי מודעת המצמצמת את היכולת לנוכחות מלאה וקשובה מטפלים עלולים להשליך מעצמם או לנסות לפרש "מבחוץ" את החוויות שמעלה המטופל, במקום להתחבר "מבפנים". החרדה מפני הזדהות יתר המובילה להצפה רגשית, ובמקביל פחדים מפני נזקים שעלולים להיגרם מעצם הדיבור על רגשות, יכולים לפגום ביכולתם של המטפלים להיות מְכל עבור המטופלים (2014, Cohen et al). 

בשבילי התקופה הזאת הייתה קריאה לבסס את איי הבטחון שלי כדי שאוכל למצוא יציבות עבורי ועבור המטופלות. בחרתי לחזור לטיפול עבורי ולתחזק את הקשרים המקצועיים והאישיים שנותנים לי בטחון ובעיקר לקבל ולהכיל את העמימות, החרדה וחוסר האונים שלי מול עולם שהתהפך. 

אסיים עם ציטוט שמביא ברמן בשם ביון שנותן מילים לחוויית חוסר הביטחון המשותפת: "בכל חדר טיפול מן הראוי שיהיו שני אנשים מפוחדים; המטופל והפסיכואנליטיקאי. אם אין זה המצב, יש לתהות מדוע הם טורחים למצוא מה שכבר ידוע לכל"  (ברמן, 1998 מצטט את ביון)

  ביבליוגרפיה 

  • אוגדן ת. ה. (2001) "לקרוא את ויניקוט" מתוך "על אי היכולת לחלום". הוצאת עם עובד, 2005.
  • ברמן עמנואל, "פנים רבות למלאני". בתוך: סגל חנה, מלאני קליין. הוצאת עם עובד, 1998, עמ' 28.
  • דו"ח ועדת שמיד, 2006, ירושלים, עמ' 67.
  • הרמן, ג' (1992). "טראומה והחלמה". עם עובד.
  • ויניקוט ד.ו. (1963) "פחד מהתמוטטות". בתוך: "עצמי אמיתי עצמי כוזב", הוצאת עם עובד, 2009.

  • Baranowsky, A. (2002). The silencing response in clinical practice: On the road to dialogue.  In Figley, Charles R. (Ed.), Treating compassion fatigue (pp.155- 170). N.Y.Brunner Routledge

  Boulanger, G. (2013). Fearful symmetry: Shared trauma in New Orleans after Hurricane Katrina. Psycho-analytic Dialogues, 23(1), 31-44. 10.

 Cohen, E., Roer-Strier, D., Menachem, M., Fingher-Amitai, S. & Israeli, N. (2014). “Common-Fate”: Therapistsbenefits and perils in conducting child therapy following the shared traumatic reality of war. Clinical Social Work Journal. 43 (1), 77-88.

 Pardess, E. (2019). Promoting compassion satisfaction and regeneration. In I. Serlin, S. Krippner & K. Rockefeller (Eds.), Integrated care of the traumatized (pp. 189-202). 

Rowman and Littlefield. Pardess, E., Mikulincer, M., Dekel, R. & Shaver, P. (2014). Dispositional attachment orientations, contextual variations in attachment security and compassion fatigue among volunteers working with traumatized individuals. Journal of Personality. 82 (5), 355-366. 

 Tosone, C., Nuttmann-Shwartz, O. & Stephens, S. (2012). Shared trauma: When the professional 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.