צמיחה בעקבות טראומה ויישומה בעידן הקורונה /חני נתנזן


על הכותבת: חנה נתנזון, מטפלת באמנות-MA, מתמחה בהדרכת הורים, הפרעות קשב, חרדות ופגיעות. מחברת הספר: "רותי בונה ארמון", סיפורה של ילדה המתמודדת עם מגבלה ושונות.

במאמר זה ברצוני לפתוח צוהר למושג "צמיחה בעקבות טראומה"; להתבונן במשמעות הדברים ולהבין כיצד הנושא הזה בא לידי ביטוי בימים אלו, של "תקופה הקורונה". כמו כן,  אתייחס לאופנים בהם ניתן לשלב את הרעיונות הללו בחדר הטיפולים. 

המונח "צמיחה פוסט טראומטית" חדש יחסית, אך ההבנה שסבל וכאב יכולים להיות מקור לשינוי חיובי היא בת אלפי שנים, בדתות השונות. המונח "צמיחה פוסט טראומטית" פותח על-ידי קלהון וטדסי (Calhoun & Tedeschi) בשנות ה-90 של המאה הקודמת. לדבריהם, "צמיחה פוסט טראומטית" הינה שינוי חיובי המופיע כתוצאה מהתמודדות עם אירועים טראומטיים. היא מתייחסת לחוויה אינדיבידואלית של התפתחות בתחומים מסוימים אשר באה בעקבות התמודדות עם משבר. על מנת שהתפתחות זו תיחשב כצמיחה פוסט טראומטית, על האינדיבידואל לא רק לשרוד את האירוע הטראומטי, אלא גם לחוות שינוי פנימי, משמעותי, ביחס לחייו שלפני האירוע (Konvisser, 2014). 

לפי Calhoun, Park & Tedechi (1998), צמיחה פוסט טראומטית היא גם תהליך וגם תוצאה. הם רואים זאת כתופעה המתפתחת מתוך תהליך קוגניטיבי שמטרתה להתמודד עם אירועים טראומתיים, התובעים מחיר רגשי קיצוני. לדוגמא, רעידת אדמה מייצרת איום משמעותי על מבנים קיימים ומותירה אך רסיסים של קהילה המתפקדת בקושי. יש לפנות את השרידים של מבנים ישנים על מנת שמבנים חדשים, חזקים יותר יוכלו להבנות. אך קודמת לכך תקופה של בלבול ואבל, וייתכן שתהיה דאגה שכל זה לשווא, שהמלאכה גדולה מדי, וששואה עתידית תוכל להרוס את כל ניסיונות הבנייה. אך במשך הזמן, חולשות של המבנה הקהילתי הקודם מתגלות ושינויים מתרחשים. ובעקבות האסון, ניתן לראות במבט לאחור, לא רק את מה שאבד, אלא גם את הכוחות שעלו ויצאו אל הפועל, את מה שנלמד ונבנה מחדש. 

פסיכולוגית, מתרחשים תהליכים דומים אצל אינדיבידואלים רבים המתמודדים עם טראומה. הטראומות הללו בוחנות מחדש את האמונות הבסיסיות של בני אדם אודות העתיד שלהם, וכן לגבי ההתנהלות שלהם אל עבר העתיד, כתוצאה מכך נוצרת חרדה מסיבית וכאב פיזי שקשה לשאת. חוויה טראומטית כוללת אבדן של אדם יקר, אבדן של יכולות ותפקידים משמעותיים או של תפיסות חיים בסיסיות. מול האובדנים הללו והבלבול שהם יוצרים, יש אנשים שבונים מחדש דרך-חיים אותה הם חווים כטובה יותר מקודמתה, באופן משמעותי. עבורם, השבר של האבדן מייצר הזדמנות לבנות אורח חיים חדש, נעלה יותר, כמעט מאפס. הם יוצקים מבנים פסיכולוגיים חדשים שלוקחים בחשבון אפשרות של טראומה, ודרכים טובות יותר להתמודד עמה. הם מעריכים יותר את החוסן הפנימי שלהם, שאותו גילו מחדש. בגין המאמצים שהשקיעו, הם מוקירים את מה שיש להם כעת וכן את התהליך שדרכו כל זה נוצר, על אף שתהליך זה, כלל צער ואבדן.

 בעידן הנוכחי - "תקופת הקורונה", חווים רבים וטובים מתושבי ארצנו אבדן אימון; אבדן אימון במערכת, בממשל, בממסד הרפואי, ואף בקרובים לנו ממש. בעוד המגפה ממשיכה להכות בנו, משתנים ההנחיות של משרד הבריאות, חדשים לבקרים. אופני ההתנהלות והדעות השונות, נעות בקשת רחבה מאסכולה אחת למשנה. אנשים שעד כה נראו שפויים לחלוטין, טוענים כי הקורונה לא הייתה ולא נבראה וכי מדובר בקונספירציה בינלאומית ותו לא. תוסיפו לכך את מסגרת הלימודים הבלתי יציבה, סגרים חוזרים ונשנים, הגבלות משמעותיות על הרגלי הצריכה והפנאי, אבדן תעסוקה, חוסר היכולת של האוכלוסייה הבוגרת לבוא במגע עם יקיריהם, ומעל הכל מחלה ואף אבדן של קרובים ומכרים. גם אם אינכם אלופים בחשבון, התוצאה ללא ספק עגומה למדי... 

כמובן שבזמנים כל כך כאוטיים,  כאשר מערכת האמון הפנימית, מעורערת בכללותה, נפגוש זאת חזיתית בחדר הטיפולים. במיוחד אצל ילדים צעירים, ועוד יותר,  אצל אלו שבשל נתוני חייהם המאתגרים, מעולם לא התבססה אצלם היכולת לתת אמון. כיצד אם כך, נוכל אנו בתור מטפלים, לא רק לשרוד את התקופה הנוכחית, כי אם לתת לה משמעות ואף לצמוח ולהעניק חוסן והעצמה דווקא מתוך הקושי והאתגר?? 

צמיחה פוסט טראומטית משמעה לצמוח מתוך הכאב והאבדן, על אף ולצד הכאב והאבדן. בספרות, צמיחה פוסט טראומטית מוגדרת כשינוי בשלושה ממדים: הראשון; שינוי בתפיסת העצמי- כלומר הנפגע חש יותר פגיע, אך עדיין חזק ובעל יכולת התמודדות. השני, שינוי בתפיסת מערכות יחסים – התפתחות של יותר קרבה, יותר אינטימיות, פחות העמדת פנים וצביעות, תחושה חזקה יותר של חמלה, הזמן מקבל משמעות של משאב יקר - מציאות ומוגבל. השלישי, שינוי בפילוסופית חיים – הרחבת אלטרנטיבות בכל תחום חיים, שינוי בסדרי עדיפויות, יותר הערכה למה שנראה מובן מאליו, משמעות החיים כערך (לב ויזל, 2012). 

אנשים מבוגרים רבים מדווחים, כי בשל האילוץ לשהות לבדם זמן ממושך כל כך, ללא מבקרים וללא יציאות, הם גילו בתוכם חלקים אבודים שמעולם לא הכירו. השעות הרבות של שהות בתוככי הבית, ללא רעשים מבחוץ, אילצו אותם למקד את המבט פנימה ולשלות משאבים שלא היו בשימוש זמן רב. אמנם, המפגש עם העצמי עלול לעורר, לא אחת, כאב וחוסר וודאות, אך במקביל, בכוחה של ההתבוננות הזאת לגלות שטחים רבים שקולם כלל לא נשמע, בעידן של כה הרבה גירויים  מהעולם שבחוץ.  תפיסת העצמי איפה, קבלה ממד חדש, דווקא, כתוצאה מהבידוד החברתי. 

בנוסף, הורים רבים מדווחים כי בעקבות השהות המשותפת יחדיו במרחב סגור, למדו פתאום להכיר את בני משפחתם. מערכות יחסים שנדחקו הצידה בשל מרוץ החיים התובעני, נצבעו פתאום באור חדש. הורים מצאו את עצמם, מכורח המציאות, משחקים עם ילדיהם, מקשיבים להם ומקדישים להם מזמנם. אורח חיים, שלמרבה הצער, כמעט ואינו מתרחש בימים בהם שוהים ההורים במקום  העבודה, מרבית שעות היממה. כמובן שהמצב החדש הזה, מאפשר צמיחה של יחסי קרבה שלא היו קודם לכן ומערכות יחסים עשויות לקבל תפנית משמעותית, לטובה. 

ובאשר לממד השלישי - שינוי בפילוסופיות חיים; נראה כי זהו השינוי המשמעותי ביותר , שלא פסח על אף חתך של האוכלוסייה. שינויים בסדרי היום, בהכנסות, באפשרויות הבילוי ואפילו בעריכת אירועים, אילצו את כולנו 'לחשב מסלול מחדש'. הורים, מורים ותלמידים ואף אנשי מקצוע בתחומים שונים, נדרשו לערוך סולם עדיפויות אחר. אבדן הבריאות ואובדנים רבים כל כך של חיי אדם, ללא ספק, יצקו משמעות חדשה, לדברים שעד עתה נראו לנו מובנים מאליהם. החיים קבלו ערך עליון יותר, ודברים חשובים פחות, נדחקו הצידה. 

נראה אפוא, כי הקורונה הביאה בכנפיה לא מעט שינויים חיוביים, אך בד בבד לא נוכל להתעלם מהקצה השני של הסקאלה; לא מעט משפחות וילדים שהתמודדו עם מצוקה עוד לפני הקורונה, חוו הסלמה משמעותית בעקבות אבדן ההכנסה ואבדן התעסוקה. בנוסף, לא מעט אנשים שסבלו  מחרדות טרום המגפה, מתמודדים כעת עם החרפה ניכרת בעוצמת החרדה ובאופני הביטוי שלה, וכאלו שמעולם לא התנסו בהפרעת חרדה, קודם לכן, החלו עתה לפתח תסמיני חרדה שונים. וכמובן, החלק המשמעותי ביותר, הינה האוכלוסייה שחלתה באורח מסכן חיים, וגרוע יותר, אלו שחוו אובדן של אדם קרוב. כאן נכנסת לתמונה העבודה הטיפולית ותרומתה לא רק בנתינת כלים 'לשרוד את התקופה', אלא באפשרות להעצים את הפציינט ולעזור לו לצמוח מתוך הקושי והכאב. 

השימוש בערוץ הקוגניטיבי יעזור לאדם להבין את החוויה ולמצוא פתרון אסטרטגי הולם, אולם זו לא בהכרח תרגיע את הנפש ו/או תקל על הסימפטומים הגופניים שעשויים להתעורר בעקבות החוויה הקשה. מכיוון שהזיכרון של החוויה הטראומטית אגור באונה הימנית של המוח, זו שאחראית על הרגש, התחושה והדמיון, ריפוי הסימפטומים וההחלמה ידרוש גם הוא, עבודה וביטוי רגשי וגופני. השימוש בערוצי הרגש והגוף יכול לעזור לפרוק את משקעי החוויה הקשה ולהבנות ממנה משמעות חדשה (להד, 2006). 

ההתמודדות טובה עם מצבי טראומה ועם טראומה מתמשכת מחזירה למטופל תחושה של שליטה על אירועי החיים ומספקת לו העצמה, חיזוק ותחושת אמון בעצמי ובעולם הסובב (הרמן, 2007). האפשרות לספר את סיפור הטראומה למקשיב מכיל ותומך תורמת להפעלת תהליכי החלמה, עוזרת לביסוס משאבי ההתמודדות ומסייעת לבניית חוסן. סיפור הטראומה מחדש עוזר ליצירת נרטיב אישי ויכול לתרום למתן משמעות לאירועים ולפיתוח נרטיב של התמודדות וכוח. (Janof-Bulman, 1992). 

בהכשרתי כמטפלת באמנות, אני רואה באמנות כלי מדהים, הן בעיבוד החוויה והן ביכולת להתבונן דרכה על החוויה ממקום אחר, ולגלות צדדים שלא ידענו קודם. תרפיות באומנויות השונות הכוללות יצירה, מוזיקה, דרמה ותנועה הינן טכניקות מגוונות הגורסות שמחשבות ותחושות אודות טראומה מיוצגות ללא תיאור מילולי של האירועים. נעשה שימוש בגירויים ויזואליים ואודיטוריים לסמל את הכאב והסבל שנוצרו בעקבות הטראומה. התהליך של הביטוי האישי על פי רוב חשוב יותר מאשר התוצר הסופי. (,Smyth שם). בנוסף, במהלך העבודה האמנותית עולים ומתגלים רבדים שונים של האירוע שכלל לא הבחנו בקיומם קודם לכן. לעיתים אנו מגלים נקודות אור המעניקים לנו פרספקטיבה חדשה לגמרי על מה שקרה. 

אם נתבונן במילה משבר, נגלה שטמונה בה גם בשורה; פירושה של המילה בעברית החדשה, הושפעה מהמילה המקבילה לה באנגלית, הנגזרת מהמילה היוונית κρίσις (קְרִיסִיס), שמשמעותה- הכרעת דין, וכו'.. ולימים קיבלה ברפואה משמעות של נקודת מפנה במחלה - לטובה או לרעה (אבן שושן, 2014). בסינית, המילה משבר מורכבת משני סימנים ,(危机. ) ,האחד מסמל  'סיכון', ואילו השני מסמל 'הזדמנות'; וכפי שהתבטא ג'ון קנדי, "עם שרואה הזדמנות ב'משבר' יכול לשרוד כל משבר". 

בלשון המקראית, התבואה - בר, מכונה בזמן רעב- שבר, מכיוון שהוא שובר את הרעב (ספר שרשים לרד"ק, 1847). כלומר, אפילו למילה שבר בעצמה, ישנה משמעות חיובית. פרשני המקרא מסבירים כי בלשון הקודש שׁ ו-שׂ מתחלפות כלומר המילה שׁבר נגזרת מהמילה שׂבר שפרושה תקווה. בזמן רעב מקווה/מסבר האדם למזון ועל כן הוא קרוי שבר (בראשית רבה, 1960 ). התקווה הזו מביאה את האדם לתפילה ותוחלת אל בורא העולם ובכך מעניקה לו חוסן ועוצמה פנימית.

 כיצד אם כן נוכל לקחת את השבר והאובדן ולצאת מתוכו מחוזקים יותר? נחזור רגע  ונתבונן במילות השיר על הקונכייה; אמנם הכאב הוליד פנינה נפלאה, אך סופה של הקונכייה עצוב, כתוצאה מתהליך הזה היא מוצאת את מותה. אני סבורה שזוהי תמה סימבולית לתהליך הטיפולי כלו, מכיוון שכאשר נולדות בתוכנו תובנות חדשות, משהו קודם שהיה בתוכנו נובל. אך ללא המוות הזה (החיצוני והפנימי), לא יכול היה להיווצר התהליך הטיפולי.

 וכך כותבת שרה שלו: הטלטלה הראשונית עמה באים לטיפול, בין אם היא דכאון, מתח, חרדה, היא בעצם תמיד מעין "ויהי אור"-קרן אור הבוקעת מתוך הלא מודע. אף אם המסר הסמלי גנוז בסימפטום קשה מאד, אף אם משמעותו מכאיבה ומייסרת – עדיין הוא הבזק אור- כי כל מה שמכיל משמעות, אם אנו קולטים אותה, עשוי להאיר ולדחוף אותנו לקראת דיפרנציאציה, שינוי והתחדשות יצירתיים (1987).

 ולסיום אצטט את דבריו של וואצלאוויק ( 1983) שפת המטאפורה, הדימוי והסמלים - שפת ההמיספרה הימנית; זוהי שפת השינוי משום שהיא מאפשרת למטפל להשפיע על מערכת הדימויים שמבנים את יחסו של המטופל אל העולם ואל עצמו, ולא רק להסביר אותם. אם אכן נצליח ליצור שינוי בתפיסת העולם של המטופל; לחזק את תפיסת העצמי, לגרום לשינויים במערכות היחסים השונות ולהרחיב את המבט על החיים עצמם, הרי שהצלחנו לתת משמעות לכאב ולסבל ולצאת ממנו חזקים וטובים יותר.

ביבליוגרפיה: 

בראשית רבה. (1960) מהדורת מרגליות, ניו יורק. 

אבן־שושן, א. (2004). מלון אבן־שושן – מחדש ומעדכן לשנות האלפים. ירושלים: הוצאת המלון החדש, כרך כ–מ. 

הרמן, ג. ל. (2007). טראומה והחלמה, תל אביב: עם עובד. 

ואצלאוויק, פ., ויקלנד, ג'., פיש, ר. (1983) . שינוי - עקרונות של יצירת בעיות ופתירתן, תל- אביב: הוצ' ספרית פועלים. 

להד , מ. (2006). מציאות פנטסטית. קריית טבעון: נורד. 

לב-ויזל, ר. וקורן, ז. (2013). כשהזמן עמד מלכת. גילוי עריות מפגיעה לצמיחה. כפר ביאליק: אח. 

קמחי, הרב ד. (1847)  ספר שרשים לרד"ק. ברלין. 

Calhoun, L.G.,  & Tedeschi, R.G. (2004). The foundation of posttraumatic growth. New considerations: Psychological Inquiry, 15, 1-18 

Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (2006a). The foundation of posttraumatic growth: An expanded framework. In L. G. Calhoun, & R. G. Tedeschi (Eds.) Handbook of posttraumatic growth: Research and practice (pp. 1-23).

  Mahwah, NJ: Lawrence Erlebaum Associates. Janof-Bulman, R. (1992).  Shuttered assumptions: Towards a new psychology of Trauma. New York: The Free Press, A division of Macmillan, Inc.

 Konvisser, Z. (2014). Living Beyond Terrorism. Jerusalem: Gefen publishing.

 Smyth, J. (2011). Creative, Artistic, and Expressive therapies for PTSD.  Arts & Healing, Pennsylvania University 2, 1-7.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.