"פחדרון בארון" - איום על המרחב הפוטנציאלי בשעת משבר מתמשך / תמר סטשבסקי.


 על הכותבת: תמר סטשבסקי. תרפיסטית במוסיקה M.A פסיכותרפיסטית פסיכודינאמית. tamarstash@okmail.co.il 

וויניקוט (1971) היה הראשון שטען כי עצם המשחק הוא טיפול, וכי הפסיכותרפיה מתקיימת בחפיפה שבין שני איזורי משחק- זו של המטפל וזו של המטופל בו זמנית, כאשר אין צורך לברר האם הנעשה שם- קיים במציאות או שמא הוא אך ורק פנטזיה. זו מהות הדיאלקטיקה המאפשרת צמיחה נפשית בזירה הטיפולית. אך במצבי דחק ומשבר מתמשכים בחיים, כמו התקופה הנוכחית, בה המציאות החיצונית מאיימת ומתקיפה במובן האובייקטיבי, עלינו להילחם דבר יום ביומו בכדי שלא לגלוש לקצה הקונקרטי הדו מימדי, נעדר הסימבוליקה. דוגמה מופלאה למרחב מעברי המאפשר עיבוד תכנים מעוררי חרדה ניתן למצוא בסיפור הילדים "פחדרון בארון", מאת מרסר מייר (1978). היה לי פעם פחדרון בארון. בלילה, לפני שהלכתי לישון, הייתי סוגר תמיד את דלת הארון. אפילו פחדתי להסתובב ולהביט. אבל כששכבתי במיטה, הייתי מציץ... לפעמים. לילה אחד החלטתי שאני מוכרח להפטר מהפחדרון. רק נעשה חושך, שמעתי אותו מתקרב אלי. אז הדלקתי את האור ותפסתי אותו יושב על המיטה שלי. "לך מפה פחדרון, או שאני יורה בך", אמרתי. יריתי בו. הפחדרון התחיל לבכות. התרגזתי... אבל לא יותר מדי. "פחדרון שתוק! אתה תעיר את אבא ואימא", אמרתי לו. הוא לא הפסיק לבכות, אז לקחתי אותו ביד. הכנסתי אותו למיטה שלי וסגרתי את דלת הארון. אולי יש עוד פחדרון בארון, אבל במיטה שלי אין מקום לשלושה. 
הסיפור מתאר את דרכו של ילד קטן להתמודד עם פחדים וחרדות מיצור דמיוני המופיע בלילה. הוא לוקח רובה צעצוע ויורה בו, וכך מפעיל את היכולות האומניפוטנטיות שלו. ליצור הדמיוני יש כמה תכונות אנושיות, כמו הבכי והעלבון, ובעזרת ההזדהות השלכתית כלפי הדמות, מצליח הילדון האמיץ להשקיט בכוחות עצמו את האימה מפני המפלצת, ואף מגייס אותה לכוחותיו כמגן מפני מפלצות אחרות.

ניתן לשער כי מדובר בדוגמה לילד בעל כחות אגו מרשימים, המצליח לעשות שימוש במרחב פוטנציאלי- בו התפיסה הסובייקטיבית שלו נחווית כעולם האובייקטיבי, מבלי להיבלע לתוכו אל אזור פסיכוטי, או לקרוס לכיוון הנוקשה וחסר המעוף. בתיאור המקרה הבא מתואר נועם, מטופל אשר בתחילת התהליך הטיפולי לא הצליח להרגיע את עצמו באמצעות האזור המשחקי, וליהנות מיצירתיות וסימבוליקה, משום שהיה עסוק בריצוי והישרדות, בעקבות מרכיביו האישיותיים והדרך בה גדל והתפתח. למרבה הפלא בהמשך הצליח נועם לעשות שימוש במרחב הטיפולי, ולהתקדם למשחק רב ממדי, בעל עומק ומשמעות סימבולית מרשימה.

את נועם (שם בדוי), בן 12 ש', פגשתי אחת לשבוע במשך שנתיים באחת ממסגרות החינוך בה עבדתי כמרפאה במוזיקה. נועם בכור ולו ארבעה אחים. הוריו גרושים, והוא מתגורר עם אמו ושאר אחיו. אביו מאובחן כסובל מסכיזופרניה, מאוזן תרופתית ועובד כעצמאי; לדברי האם סובל האב מהתקפי זעם והתנהלותו אימפולסיבית. פגישותיו של נועם עם האב אינן סדירות. בשיחה עם ההורים לא ניתן לדלות מידע משמעותי על אבני הדרך ההתפתחותיות של נועם, אך באבחון הפסיכולוגי צוין כי אובחן בגן כסובל מהפרעת קשב וריכוז, הפרעת התנהגות, הפרעת חרדה כללית, עיכוב שפתי ניכר ולקויות למידה מורכבות. במבחן אינטליגנציה נמצא כי נועם מתפקד בתחום הגבולי, ובמבחן ADOS לא התקבלה תשובה חד משמעית. 

פגישה ראשונה 

נועם מגיע לטיפול ברצון. הוא מכיר אותי וגם את חדר המוזיקה. מראהו מרושל כתמיד, מגובב ונטול חיות. יש משהו בנועם שמעורר בי חמלה מראשית היכרותנו, ואני שמחה לקראת הטיפול בו. הוא מתבונן בחדר, פותח את ארון היצירות והמשחקים, ומוציא באופן מיידי את ארבע סלסילות החיות אשר ילוו אותנו לאורך כל השנתיים המשותפות שלנו. הוא מתיישב על הרצפה, מוציא את הטיגריס, ולאחר מכן את כל החיות האחרות המונחות בסלסילה הראשונה. הטיגריס תוקף אותן, אחת אחרי השנייה. הן מתות בקלות יתרה, שבות לסלסילה אליה הן שייכות, ונועם עובר בשיטתיות לסלסילה הבאה - מוציא גם ממנה את החיות אחת אחרי השנייה, וכן הלאה עד שמסיים עם כל החיות שבסלסילות השונות. האפקט שטוח, אגבי, אין מנעד רגשי,  גילוי סנטימנטים כלפי החיות המתות, או תחושה דמוית ניצחון מצד הטיגריס. המשחק מזכיר לי משחק מחשב המופעל על מצב 'השתק'. חפצים אוטיסטיים לחלוטין. נועם לא יוצר קשר עין, לא מתעניין בי או בתגובותיי כאשר אני מנסה לשקף את המשחק בו אני צופה. אני נלחמת בתחושת ריקנות ושעמום

נועם נולד למשפחה מפורקת- אב המתמודד עם חולי נפשי ואם המביאה עמה אפקט דכאוני בולט המתעצם סביב הלידות של ילדיה, כתוצאה מסיפור חיים מורכב וחווית חוסר נראות שלה עצמה כילדה. היות שבאופן טבעי התינוק חווה את עצמו כמרכזו של העולם האימהי, ניתן לשער כי נועם פירש את הדכדוך כתוצר של דחפיו כלפי האובייקט. אנזייה (בתוך סיקון ולופיטל, 1992), מתאר אימגו אימהי של "המוות שהפך לאם", זו שממנה לא נובעים חיים אלא איון. מדובר באם קרה, מרוחקת, הודפת, וכל ניסיון מצד הילד לגעת לליבה יורד לטמיון. נועם לא זכה לאם חיה , אשר תבודד אותו מהיבטי ה'לא אני' המתקיימים במציאות הממשית (אוגדן, 2004), תאפשר לו להתמודד עם האינטגרציה הראשונית, ותתאים את ההתנסויות הגופניות והרגשיות ליכולותיו ההתפתחותיות הספציפיות, כנדרש ממצב לו קרא ויניקוט (1956) 'מושקעות אימהית ראשונית'. עקב המחסור בחוויה של "going on being" (ויניקוט, 1956), לא הצליח נועם לפתח אמון ובטחון בסיסיים בתוך קשר. בנוסף, בשל הדרישה להיענות למצבה הנפשי של האם, הוא נאלץ לוותר על צרכיו שלו, ולהיכנע למציאות שנכפתה על ידי צרכי האם. זהו השלב הראשון בהתפתחות עצמי כוזב, משום שנפלש בטרם עת על ידי המציאות החיצונית (סיקון ולופיטל, 1992). העצמי הכוזב הוא אספקט של זה הממשי המגן עליו ומסתיר אותו, ובמקום עצמאות עמוקה ואמיתית מתפתחת פסאודו עצמאות המתאפיינת לעתים קרובות בצייתנות, כניעה ותפלות. אצל אנשי "כאילו" שכיח לראות סוג של הזדהות שטחית, המתאפיינת בחיקוי טהור ומכילה אלמנטים אוטיסטיים פתולוגיים. כך הפך נועם לעצמאי בטרם עת, לרוב נראה כנוע וצייתן, אך התנהלותו שיקפה חוסר חיות, ואף עלתה השאלה האם סובל מהפרעת תקשורת ראשונית. אלמנטים אלו באו לידי ביטוי בחשדנות והקושי של נועם ליצור קשר של אמון בתחילת התהליך הטיפולי, וכן במסגרת יחסי ההעברה, כאשר נועם התקשה להביע את צרכיו, והיה שווה נפש לנוכחותי כמו גם לניסיונותיי להוות לו סביבה מיטיבה (טסטין, בתוך סיקון ולופיטל, 1992). 

ניתן להסביר את החשד להפרעת תקשורת ראשונית אשר התגלתה כקפסולציה אוטיסטית בתור התנתקות כתהליך הגנתי אשר התפתח אצל נועם. תהליך זה מתרחש כאשר ההתקשרות נחווית כמסוכנת, המערכת השולטת בהתנהגות המתקשרת מושתקת, ועמה מודמם כל טווח הרגשות והרצונות אשר באופן רגיל מתלווים אליה. בתנאים פתולוגיים בהם נפגע מנגנון ההתקשרות בעקבות כשל ביצירת בסיס בטוח מצד הדמויות המשמעותיות בחייו של הילד, נוצרת חסימה הגנתית- נחסמים האותות העולים מתוך האדם ומחוצה לו, אשר מפעילים את התנהגות ההתקשרות ומאפשרים לאדם לאהוב ולהרגיש נאהב (בולבי, 1998). אמיר (2013) מוסיפה כי היאחזות ב'חפצים אוטיסטיים' או ב'מצבים אוטיסטיים' אצל ילדים מסוימים בעלי הגנות אוטיסטיות נועדו לחסום נזילה והישפכות דרך חורים שנוצרו בחווייתם בתהליך הקריעה מגוף האם. קפסולות אוטיסטיות אצל נוירוטים הן צורת הגנה מפני חוויות טראומטיות, ובמיוחד מפני טראומות בילדות המוקדמת ותחושה של דכאון, פגיעות רבה וחוסר אונים (טסטין, 1992). ילדים מסוימים בעלי רגישות יתר עושים שימוש במהלכים אוטיסטיים כדי להמית את מודעותם על מנת להימנע מסבל. 

אצל אימהות בדיכאון, כמו במקרה של אמו של נועם, קיים הולדינג סומאטי בזמן שההולדינג הנפשי מידלדל, מה שמייצר עיוותים עצומים בהתפתחות האמפתיה. קארל (אצל סיקון ולופיטל, 1992), מגדיר ילדים במצב כזה כ"מחוסרי הכרה" מצד הוריהם. הם מודרים מהשקעה נפשית של ההורים, מוכרים אך ורק במונחים של גופם, אך לא במונחי נפשם. התכנסות אוטיסטית תהיה אחד מהפתרונות המוכרים במצבים נפשיים כגון אלו. תחושות גופניות מבודדות המקודדות בתוכם אינן יוצרות משמעות אשר ניתן לחלוק אותה עם אחרים. הבנה זו מועילה להסבר הגולמיות הבאה לידי ביטוי בחדר הטיפול מול נועם, והקושי לעשות שימוש בסימבוליזציה (אמיר, 2013).

 בתחילה היה נכנס נועם אל החדר מוזנח, זב חוטם, שרוכיו פרומים, כל חזותו מזכירה לי גור חתולים שנזנח על ידי אמו, ולא מודע למצבו. בשלב מאוחר יותר, גיליתי כי לעתים קרובות נכנס נועם עם חבלה, שריטה מזערית, או 'סתם' כאב באיבר כלשהו, כאשר הוא מזמין אותי לשחזר את ההשקעה הגופנית הראשונית של אמו, אך הפעם, אני מוסיפה לחבישת הפצעים גם מלוא חופנים חמלה והכרה נפשית. 

אם שאינה 'טובה דיה' (ויניקוט, 1956), אינה מצליחה להתאים את עצמה למחוות הספונטאניות של תינוקה, ובכך להגן על האשליה האומניפוטנטית שלו. נראה כי נועם נותר בעמדת כניעה לצרכיה של אמו, וכתוצאה מכך נותר צורך מקובע ונוקשה באשליה האומניפוטנטית אשר לא באה על סיפוקה, מה שבא לידי ביטוי במרחב ביניים מצומצם ודל, בו נותר המשחק בשלב הקונקרטי, לעתים אף אובססיבי, ובעל סממנים של חשיבה ביזארית-פסיכוטית. החוויה הקטועה בחדר הטיפול הקשתה לייצר מרחב מעברי באמצעות מוזיקה או משחק, מה שמזכיר את דבריו של ויניקוט (בתוך בולבי, 1998),  על כך שבבריאות, העניין של הילד מופנה הן למציאות החיצונית והן לעולם הפנימי וישנם גשרים בין עולם אחד למשנהו (כמו חלומות ומשחק). בתחילת התהליך נמצא נועם שקוע בעולם הדמיון ואין קיום לגשרים. 

נועם מעמיד את החיות בשרשרת ידועה מראש להילחם בטיגריס. שנינו כבר מכירים את הטקס, הטיגריס חייב לנצח את כולם. אני לא נדרשת לעשות דבר מלבד להתבונן, להיות עדה, להחזיק את חווייתו האומניפוטנטית בעלת המאפיינים הרודפניים משהו, בעודי מזמינה אותו לברוא את עולמו-עולמנו לפרק זמן מסוים. בקלות בלתי נסבלת הוא מחסל את החיות אחת אחת. למשחק יש אפקט רפטטיבי, 'משחק אוטיסטי'. מידי פעם הוא מחליט לעשות 'רוורס' למשחק, ומחיה את אחת החיות שכבר הומתה על ידי הטיגריס. 'זמן תינוק', אני חושבת לעצמי. אין משמעות טוטאלית למוות. אבל גם לא לחיים...

 בטיפול חשתי את הדרישה להחזיק בתוכי את זמן האם- זמן שנמצא כולו באזור הדמדומים שבין המציאות והפנטזיה, ולהתמודד עם הקושי העצום לשמר את גבולות הסטינג מבלי להרוס את מרחב הביניים ההולך ונברא על ידי נועם. ויניקוט(בתוך אוגדן, 2004) מזהיר את המטפלים כי עם מטופלים מסוגו של נועם, יש להעדיף לעתים קרובות סיפוק מקום אנושי בו המטופל הופך לשלם- 'ידוע על כל חלקיו', על פני מתן פירוש מילולי. העדפה זו באה לידי ביטוי פעמים רבות בתחושת מתקפה על החיבורים בתוכי, או הבחירה להמתין עם הפירושים העולים בדעתי לשלב מאוחר יותר, מתוך אמונה שאינם ניתנים לעיכול בשלב זה של הטיפול. 

בהמשך התהליך התחזק בטחונו של נועם בקשר הטיפולי בהתאמה להתהוותו של  אזור ביניים, הנקרא על ידי ויניקוט 'מרחב פוטנציאלי' (1956), אזור זה התפתח בזכות החוויה הפרדוקסלית הקיימת בחדר הטיפולים, חוויה המתאפשרת לתינוק הבריא, אך נחסכה מנועם התינוק: העולם אשר היה קיים לפניו, נתן את עצמו בידיו בכדי שהוא יברא אותו יש מאין...(קולקה, בתוך וויניקוט, 1995). יחד עם התפתחותו של המרחב הפוטנציאלי, הלכה והתעצמה גם היכולת לחשוב את נועם בתוכי באופן סימבולי ומפרש. 

-"מי באמת יותר חזק?" שואל נועם בעודו מחזיק בטיגריס בידו האחת, ובדרקון בידו השניה. 

-"אני באמת לא יודעת... אתה המחליט במשחק" אני עונה 

-"כן, אבל באמת, בעולם- הדרקון יותר חזק, נכון?" אני שומעת את הסכנה בדבריו. האם הוא- המזוהה עם הטיגריס- נחלש בעקבות המציאות החודרת פנימה? 

-"נראה לי שכן, בעולם האמתי..." אני אומרת בזהירות רבה, ותוהה לאן יקחו אותנו הדברים 

-"אבל במשחק אני המחליט. אז נגיד (נועם קורץ לי במתיקות) שהטיגריס הוא הכי חזק בעולם. אפילו יותר חזק מהדרקון".

 לקראת סיום הטיפול אני מתרשמת כי מתפתחת תנועה מתמדת בין העמדות הסכיזופרנואידית והדיכאונית- תנועה בין אזור חסר פשר, קונקרטי ורדוף, לבין אזור בו יש יותר הבנה, התלכדות, פרשנות וסמלים. מחוץ לחדר הטיפול נועם מגלה גמישות מחשבתית, שיפור ניכר בהבנת סיטואציות חברתיות וכן המוטיבציה ללמידה עולה באופן משמעותי.   מאמר זה עוסק בבחינת האיום על המרחב הפוטנציאלי במצבי משבר מתמשכים. וויניקוט (1971) הניח כי עצם המשחק הוא טיפול. מאמר זה בוחן את נכונותה של הנחה זו, גם במצבי משבר מתמשכים.


נועם, מטופל בעל דפוסים נוקשים, מקובע במשחקים אוטיסטיים, הצליח לשקם את המרחב המעברי שלו, בעזרת נוכחות קבועה של מטפלת, החזקה ושיקופים. בסיוען של התערבויות משחקיות, התפתחה בהדרגה יכולתו להחזיק את קוטב המציאות החיצונית וזו הפנימית, תוך שימוש במרחב הפוטנציאלי. תוצאותיו של טיפול זה, מאששות את נכונותה של ההנחה, כי גם במצבי משבר מתמשכים, ניתן לעשות שימוש במשחק לצורך צמיחה והתפתחות.                                            

     רשימת מקורות

אוגדן, ת.ה. (2004). על החזקה והכלה, הוויה והלימה. בתוך על אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד, 2011. 

אמיר, ח. (2013). תהום שפה. ירושלים: הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית. 

בולבי, ג. (1998). בסיס בטוח. תל אביב: הוצאת ספרים עם עובד בע"מ, 2017.

 גרין, א. (2012) האם המתה. בלווית מבוא מאת גרנק מ. בתוך גרנק, מ. (עורך). דיאלוג עם האם המתה, תל אביב: תולעת ספרים.  

 ויניקוט, ד. וו. (1945). התפתחות רגשית פרימיטיבית. בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009.

 ויניקוט,  ד. וו. (1956). מושקעות אימהית ראשונית. בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009. 

ויניקוט ד.ו. (1971). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 1995. 

טסטין, פ. (1992). לידה פסיכולוגית וקטסטרופה פסיכולוגית. בתוך מצבים אוטיסטיים אצל ילדים. תל אביב: מודן, 1994. 

ירום, נ. (2010). סיפורי גוף. מושב בן שמן: מודן הוצאה לאור.

 מאיר, מ. (1978). פחדרון בארון. מושב בן שמן: כתר ספרים. 

סיקון, א. ולופיטל, מ. (1992, 2001). לידה לחיים נפשיים. תל אביב: תולעת ספרים, 2016. 

קולקה, ר. (1995). המשכיות מהפכנית בפסיכואנליזה. בתוך ויניקוט, ד.ו. (1971). משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד.                                                    

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.