על ההדהוד בהדרכה וטיפול בתקופת הקורונה / ד"ר מיכל שרייבר


 על הכותבת: דוקטור מיכל שרייבר מטפלת, מדריכה ומרצה בטיפול באמנות. מעבירה סדנאות בנושא הריפוי המהדהד בשילוב אמנות ותנועה מתוך נקודת מבט יהודית.

פעמי אלול בפתחנו. ימי הסליחות והרחמים. אך נדמה ששוב מהדהדים קולות החרדה מהקורונה, המתלבשת בשם החדש "זן הדלתא" או "הגל הרביעי" וכך היא שוב פה מאיימת לערער את הקרקע שכה קיווינו שחוזרת ליציבותה. האם שוב יהיו לנו חגים בסדר? האם יפתחו לימודים? ובכלל האם יהיו עוד חולים ומתים? במהלך השנתיים נאמרו הרבה מילים על התמודדות עם הקורונה בהדרכה ובטיפול. יש שראו בה את ההכרח לחוות עם המטופלים והמודרכים את שותפות הגורל, הכרח אשר מהווה ביטוי לתפיסה טיפולית בה ההיררכיה בטלה והקושי אינו רק של המטופל אלא נידון כמציאות משותפת אותה חווים המטפל והמטופל. אחרים חיפשו דרכים שונות להמשיך להתנהל בתוך המציאות המשתנה. לצורך כך, התפתחו בשנתיים האחרונות  טכניקות טכנולוגיות לטיפול מקוון. ויש גם את אלו אשר הקורונה חידדה בהם את  תודעת השליחות של המטפלים כעובדים חיוניים.

 במאמר אני מציעה את המחשבה על ההדהוד בחיי הנפש. אני מבקשת לשתף במחשבות על ההדהוד מתוך עבודת הדוקטורט שאושרה לי במהלך השנה ומתוך התנסותי בו כביטוי לניסיוני להתמודד עם תפקידי כמטפלת וכמדריכה בתקופת הקורונה. אבקש לשתף אתכם בדרך בה רעיון ההדהוד אותו חקרתי הופיע בפניי בהתמודדות אחת שחוויתי בתחילתה של כניסת הקורונה לחיינו . התמודדות זו, הדהדה בתוכי קולות שונים והמשיכה להשפיע על חשיבתי על משמעות ההדרכה והטיפול בתקופת הקורונה וזו הובילה אותי לחשוב על התמודדות עם הקורונה מנקודת מבט שלי כאשה יהודייה. במאמר אני מבקשת לתת ביטוי לרעיון ההדהוד גם במטרה של כתיבתי אותו. אמנם אני חושפת ניסיון אישי וקצת מביך אבל מטבעו של ההדהוד, אין פה ניסיון לתת הסברים או הצצות פסיכולוגיות אלא לעורר להמשך מחשבות אישיות מתוך הבנה שמה שקרה לי ייחודי ולכן גם השפעת הדברים יכולה להיות שונה על כל אחת. בעיקר אני מציעה לכם  שיתוף בכמה מחשבות אשר הופיעו אצלי בקולן המהוסס. 

ההדהוד של השפעות המציאות על עולמנו הפנימי אינו משהו שאנחנו עושים אלא מה שמתרחש בתוכנו ואנו עשויים ואף נדרשים להקשיב לו, לתת לו לחלחל דרכנו ולתת לו להוביל אותנו הלאה למשמעויות חדשות. אני אוהבת לחשוב על ההדהוד במושגי העבר ההווה והעתיד. ההדהוד מגיע מהעבר, עובר דרך ההווה ועשוי אם נסכים להוביל אותנו אל העתיד. אולם, כאמור ההדהוד הוא קודם כל קורה לנו. 

קורונה.. מחלה מוזרה. מחלה שמאבדים בה את הטעם ואת הריח.. מחלה שלא ברור איך משפיעה...מחלה שמגיעה מאי שם ומאד מדבקת. הקורונה היא פתח לחרדה שכן אי אפשר לראות אותה ולכבול אותה לדפוסים ידועים מראש או לכאלו שכבר נחקרו. היא חדשה ולא ידועה וכך מעוררת חרדה. בנוסף, היא אינה מחלה של אוכלוסיות מסוימות וכל אדם הוא פוטנציאל למי שעשוי להדביק אותנו ולפגוע בנו. אט אט גם אני התחליתי להרגיש את התחושה הגוברת של המתח שאין לאן לברוח. הקורונה התגלתה בפנינו כמחלה עולמית החושפת את האשליה שאין האדם בכוח הרפואה או הכלכלה ריבון העולם. החדשות שעוסקות במספר החולים ומספר המתים ובאזורי הסכנה, בסגר ובידודים מוסיפים למתח והחרדה הגופנית מחלחלת. בה בעת, הקורונה היא גם פתח להבנה כי באמת אין לנו אלא את ריבונו של עולם, וכי ברור שיש לכל זה משמעות שגדולה מראייתנו בפרספקטיבה הזמנית. הקורונה היא אפוא הזדמנות לכינון פרספקטיבה מהדהדת בין העבר ההווה והעתיד. 

אם כך, האם הקורונה מעוררת חרדה או יכולה להיות פתח לתקווה?  ניסיתי לחשוב על השתיים ועל ההכרח להכריע ביניהם. התבוננתי רגע על החרדה. איך היא  נרקמת אט אט...מחלחלת אל שלוות שגרת היומיום ומעוררת את הדריכות. לעומתה כמו אחותה המוצלחת יותר ניתן לחשוב על התקווה שהיא כמו רוח גדולה שמופיעה ומפעימה ושאיתה ניתן להתנשא אל על. בתחילת הקורונה מצאתי את עצמי מבולבלת מאד כשבתוכי כמו שתי אחיות גרות זו לצד זו התקווה והחרדה. התקווה משמחת. היא מזכירה לי שאני מאמינה שיש לנו שליחות במציאות וה' מנתב אותנו עם השגחה פרטית ובאופן אישי שאני מאמינה שלהיות מטפלת ומדריכה זה שליחות גדולה. התקווה היא שהנה זכינו גם אנחנו  לחיות במציאות היסטורית ושיש לנו הזכות וההזדמנות לעשות משהו עם זה. אבל לפעמים אחרי רגעי תקווה מרוממים יש תחושה של חיפוש עוגן במציאות. ניסיתי גם להבין מי זו החרדה. החרדה מערערת.. מטילה ספק ומבקשת מאתנו להסתכל למציאות בעיניים. אני  מבולבלת מאד. מה נכון יותר? לבטוח בה' כמו בכל מחלה עם הידיעה שאנו עושים השתדלות ושהאחריות בידי שמיים ומה שיש לנו זה ערכים כמו לימוד תורה וכיבוד הורים שהם ערכים נצחיים, או אולי חייבים להישמר? אין לי ספק, כשאני חושבת כמטפלת באמנות באופן ציורי. התקווה יפיפייה צבעונית ורכה ואני מדמיינת אותה כמו ציפור קלה שמושכת אותי לעוף איתה. אבל אויה. החרדה משכנעת אותי  יותר. החרדה מסבירה כי בתקופה הזאת השליחות היא לקחת אחריות. אני שוב מדמיינת כי התקווה כמו מסתכלת על החרדה בפרספקטיבה רחבה ושואלת איך את יודעת מה האחריות הנכונה לעת הזאת? אני מבטיה בהן ואני מבולבלת האם טיפול והדרכה של מטופלות היא משאב חיוני ושצריך להתקיים בכל מצב או שהעברת המסר של אחריות לשלום המטופלים ולשלום המודרכות הוא הערך הראשון והעליון? 

קולות שונים מהדהדים בתוכי ולא נותנים לי מנוח ואני תוהה האם ניתן לייצר התמרה. האם ניתן להחליף את החרדה בתקווה. בינתיים אני חשה מטולטלת בין חרדה ותקווה שבאות לידי ביטוי בשני מנגנוני ההגנה המוכרים ההכחשה וההשלכה. התקווה  לוקחת איתה את מנגנון ההכחשה הפועל כשאני שוכחת לצאת מהבית עם מסכה. מנגד ובעוצמה גדולה החרדה מפעילה את מנגנון ההשלכה. ההשלכה על אלו שמסכנים אותי ועל אלו שמגבילים אותי. אני שמה לב שלא רק אני פועלת כך. בתקשורת מצד אחד מאשימים את הממשלה ומצד שני את החרדים. מדברים על זה שהמדינה מגזימה ומדברים על זה שבמגזר החרדי לא שומרים על ההנחיות ויש גם דיבורים כאלו על חסידויות שכן שומרות וכאלו שלא שומרות, על קהילות שמתקהלות וכאלו שלא. 

אני מנסה ליישב את הקולות ולהשקיט את הרעש המהדהד באמצעות הניסיון לחשוב איך ניתן להתנהל במציאות הנוכחית באופן הטוב ביותר. באמצעות החרדה מתעוררת האחריות ובזכות התקווה מרגיעה אותי האמונה שניתן למצוא דרכים יצירתיות לפעול במציאות. לפתע אני נזכרת שאני בעצם חוקרת של ההדהוד והנה הוא מופיע בפניי ההדהוד מהמציאות מעורר חרדה אך בתוכי הוא עשוי להיות מושפע  מרסיסי התקווה הנוצצים שאני אוספת מזהותי ואמונתי כאשה יהודיה, גם ששברי החרדה חדים וכמו מנסים לנפץ את שלוות האמונה והתקווה. 

אשתף עתה בהתנסות במה שאני מכנה השפעת הדהודי המציאות.

 בתחילת הקורונה החלטתי להמשיך ולהיפגש עם המודרכות והמטופלות שלי ככל הניתן. ניסיתי להעביר את המפגשים למפגשים מקוונים, אך לא לכל המודרכות שלי יש אינטרנט זמין  בבית. אני קובעת מפגש הדרכה ראשון לקורונה אצלי בקליניקה. מחליטה לתת לתקווה להוביל ולנהוג בשיקול דעת כשהראש שולט על השכל. דבר ראשון אני אומרת לעצמי אני עובדת כרגיל כי הדרכה וטיפול זה מקצוע חיוני. דבר שני אני משכנעת את עצמי שאני עושה שליחות ושלוחי מצווה אינם ניזוקים. וכן... אשים מסכה ונשמור על מרחק. אבל ראש וגוף לא תמיד מתקשרים ביניהם והחרדה לא וויתרה על מקומה. המודרכת נכנסת לחדר. מספרת איך היא אינה מאמינה שיש מחלה כזאת קורונה ואיך חגגו בר מצווה ללא מסכות ועם הרבה אנשים. אני מקשיבה באהבה. מוצאת את עצמי מעריכה את התגברות התקווה של כוחות החיים ואת האמונה הניצחת. אחרי כמה ימים מביאה להדרכה שלי את המפגש הזה. המדריכה מגיבה בעוצמה. היא מעוררת שאלות- האם היא לא מסכנת אותך? האם היא שומרת על המטופלים שלה? ברגע הכל מתערער אני תוהה ואולי באמת היא מסכנת אותי, ואולי יש לה איזה מטופל שיש לו בן משפחה בסיכון? בהדרכה אנו דנות באפשרות שיש מטופלים או מודרכים המבטאים בהתנהגות איזו משאלה לא מודעת  להדביק את המטפל או המדריך. ברור לי שהמודרכת שלי לא כזאת. אני מסיטה את המחשבה הזאת, שוללת אותה כשיפוטית ולא רלוונטית. מעדיפה להאמין ולקוות לאמון. 

בפגישה הבאה לאחר שבועיים, המודרכת נכנסת. מספרת שבני משפחתה והיא חלו אבל לא נבדקו כי לא רצו להיכנס לבידוד. אני מנסה לגייס שוב את איכויות ההכלה והקבלה וכמובן את התקווה. מנסה להתעלם ממה שמעורר בי ביקורת וחשש לעצמי, לסלק את החרדה. מנסה להתמקד במה שהיא מביאה להדרכה. אך לפתע, החדר מתערפל לי. ואני חש סחרחורת. אני לוגמת מים, נושמת. אומרת לעצמי רק נבהלת לרגע.. היא לא תדביק אותך.. אבל זה לא עובר. אני מתנצלת שאיני יכולה להמשיך ושאני חשה רע. לעומתי, היא רגועה  מבינה ומכילה. היא מחכה איתי שאתאושש ואנו קובעות שאעדכן אותה בשלומי. היא הולכת. אני נרגעת אך נבוכה מאד ממה שהיה. מתקשרת אליה ומשלימה את ההדרכה בזום.  

ההדהוד של המציאות החיצונית מעוררת החרדה פולש בעוצמה ומשתלט ואני נבוכה האם ניתן לחולל התמרה לחוויה הזאת? ואם לא נופלת רוחי במחשבה איזה מין מטפלת אני שלא מצליחה לשלוט בחרדה שלה. החוויה המביכה הזאת, הובילה אותי ליצירה. ישבתי בחדר ויצרתי מפלסטלינה ציפור שפורסת כנפיים וממריאה הנטועה על שיפוד עץ. רציתי כמוה להמריא אל על לחיות את התקווה כפרספקטיבה מלאת עוצמה אך נותרתי נטועה בתוך הגוף. הסתכלי עליה והכרתי בכוחו האוטונומי של ההדהוד ככוח שמצד אחד עשוי להציף ומצד שני היותו מעוגן בגוף מעורר לקשר  מחודש עם שפת הגוף. אמרתי לעצמי. ההדהוד מופיע מהעבר. החוויות שעברתי בחיים המחשבות שמלוות אותן, האנשים שזכיתי לפגוש ואלו שמשפיעים עלי. ההדהוד כמו קול פעמון נוצר בחיכוך של העבר בהווה ואז באותו רגע הבנתי כי אין ברירה ואין במי להילחם פה, נסוגותי ובפניי התגלתה במלוא הודה נוכחותה של המציאות הרגשית ההופכת אותנו מטפלות, אימהות, נשים מדריכות ומטופלות, ילדות ומודרכות כולנו כאחת מצויות בתוכה. ההדהוד אינו אישי אלא הוא נושא בתוכו היסטוריה ונושא בתוכו את המציאות שסביבנו. ככה אנחנו נשים יהודיות מהדהדות. כשהבנתי זאת התעורר בי הכוח למצוא את הדרך הנכונה להיפגש עם מודרכות באופן שארגיש מוגנת והצלחתי להתרומם מהכיסא בקליניקה ולחזור הביתה. 

בדרך חשבתי כי התקווה אינה האחות היותר מוצלחת מבין השתיים אלא עלי למצוא דרך לגדל את שתיהן בתוכי. הבנתי שהשליחות שלי אינה להתגבר על החרדה או להישאר בתקווה ולעוף מעל המציאות אלא להיות אשה יהודייה שעומדת תמיד בין שמיים וארץ בין הכוח שמושך למציאות ולאחריות ובין הרוח שמרוממת למעלה. הבנתי שהאחריות שלי כמדריכות וכמטפלות מורכבת היא להיות מוכנה להעניק בית בתוכי לשתיהן.  פעמי אלול כבר על פתחנו והקורונה שוב נוכחת. האם הפעם אדע להתמודד אחרת? איני בטוחה. הקורונה היתה ועודנה מעוררת בי  חרדה כי היא שוברת את כל מה שהייתי רגילה לחשוב כבטוח. אני צריכה לגייס את התקווה ולהיפתח לפרספקטיבה של אמונה מתוך אחריות למציאות. אבל אולי הפעם ההדהוד יסייע לי. מרחב הטיפול וההדרכה המהדהדים אינם תלויים עבורי כעת במרחב הפיסי כבסיס הבטוח ליצירת מחשבה פורה על מטופלים וליחסי העברה. אני מגייסת את המחשבה על נשים יהודיות שמצאו דרך במצבים שונים לפעול מתוך תקווה ולהיות מציאותיות. עבורי ההדהוד הוא מורה דרך לכך שהחרדה נושאת משמעות של אחריות והתקווה מוכנה לאחוז בידה על קרקע המציאות. 

פעמי אלול כבר פה והאם אפשר יהיה לזהות ולהפחית מכוחם של מנגנוני ההכחשה והאשמה? אני מאד מקווה שכן כי אז החרדה לא תלחץ על ההכחשה והתקווה לא תסלף את האשמה. אני מתפללת שעם רוחות הסתיו נוכל לנשום פתיחות לדרכים שונות לפגוש את המודרכות והמטופלות שלנו. אני אישית גיליתי שלעיתים בשיחת הטלפון אני יכולה לחשוב יותר לעומק ולהקשיב להדהוד בתוכי בעוד שבשיחה פרונטלית אני מנסה גם להיות בקשר עין וגם בקשר אוזן...הקורונה שברה אם כך את הסטינג  ובה בעת הפיחה הדהודים חדשים על גבי יסודות הקשר הטיפולי וההדרכתי.  לסיכום, הקורונה עוד לא נעלמה ועוד מוקדם לעשות סיכומים ולהסיק מסקנות ולכן אסיים עם שתי רעיונות מעשיים  שהתעוררו בי ושאני מבקשת להאיר ולתת להם להדהד בתוככם . הראשון הוא ענין הגוף והשני הוא קשר הטלפוני.  הקורונה היא מחלה גופנית מאיימת והחרדה שהיא עוררה בי חידדה עבורי את האחריות שלנו כעוסקים בחיי הנפש לתת את הבכורה לשמירה על הגוף. המסר הזה של אחריות לשמירה ומוגנות לא תמיד טבעי לנו. כמטפלות אנו מתמסרות ולעיתים שוכחות את ההקשבה לגוף. במצב כזה כמו שחוויתי אני הגוף צועק בהתקף חרדה שהוא מסרב להתעלמות ממנו. אני טוענת שככל שנזהה כי ההכחשה היא מנגנון הגנה שעשוי להוביל למחיר של חוסר אחריות, כך נוכל לבחור שלא החרדה תנהל אותנו אלא שהיא תהיה בתוכנו ואיתנו ותעזור לנו לחיות במציאות. לאור זאת, אני מזמינה אתכן להקשיב. להקשיב לעצמכן, להקשיב לגוף, להקשיב למטופלות ולמודרכות ולהקשיב יכול להיות בכל מיני דרכים. פעמים שהדרך הנכונה היא בטלפון. 

לסיכום. ההדהוד הוא נקודת מבט שמבקשת לחבר עבר הווה ועתי. ההדהוד הוא הזמנה לשזור את חוטי התקווה בתוך המציאות. נקוד מבט זו, ממוקדת בהקשבה וממנה יוצאת אל השותפות והבחירה להדהד בשמחה את חיי ההווה ולראות את הכל בפרספקטיבה של נצח ואמונה. ההדהוד  הוא הזמנה למחוזות אחרים ורחוקים מהשיח של כלים יישומים להתגבר על המהדהד והמציף אלא להתמקד בבשורה של מה שהקב"ה נטע בתוכנו וזימן לנו. עבורי ההדהוד הוא שפה של אשה יהודייה החולמת על מחוזות של פרופורציות רחבות ועל מרחבי המשמעות והאופטימיות, הגמישות והפתיחות של מי שחי תחת כנפי האמונה כי יש ריבון לעולם. אני טוענת כי  ההדהוד של העבר הוא זה שעשוי להציף בחרדות אבל הוא גם זה שעשוי למלא אותנו בתקוות ממש כמו עתה בפעמי אלול. אני מרגישה מבורכת להיות שייכת לשיח שעניינו אינו בהשלכה או הכחשה אלא בשאלת האחריות והתקווה.  אני מרגישה מבורכת להיות שייכת לעם היהודי שתמיד ידע למצוא את הנצח שבזמן ולהעז. ואני יודעת שכלום לא בטוח והכל רק אולי אבל שחשוב להעז, אפילו שזה קשה כי זה עבורי כרוך במשמעות של להיות אישה יהודייה מאמינה. שנה טובה תחל שנה וברכותיה  אשמח לשמוע מכן מחשבות מהדהדות.

 נ.ב. הדברים הכתובים הדהדו בתוכי מתוך אינספור ספרות מקצועית וכדי שניתן יהיה לקרוא ברצף, לא הטרחתי אתכן בביבליוגרפיה מי שבכל זאת רוצה מוזמנת לכתוב לי ואשתדל ב"נ להפנות אותה. michalish1973@gmail.com

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.