החודש החולף היה עמוס אתגרים.
תמורות פוליטיות, אירועים ביטחוניים, ענייני דת ומדינה ועוד המון פטפטת סרק, השערות, חקירות, חברויות ואינטרסים לא בהירים.
לא, אין זה בלוג פוליטי או מדיני, גם לא בלוג על סחף ואידאולוגיה (או העדרה). קטונתי מלעסוק בכך.
דווקא באתי להציע מכנה משותף, העובר בין כל יושבי פיסת האדמה ההלומה הזאת.
כי אזרחים היושבים בקו העורף וגם אלו היושבים בקריית הממשלה חוו החודש רגש משותף אחד.
ארעיות, חוסר וודאות, ובטחון שעומד על קנה רצוץ.
מה שהיה אתמול- אינו נכון להיום, ומה שקיים כעת- אינו מחייב את המחר ובטח שלא את היום שלאחריו. חוסר הוודאות ופחד מלפת היה חלקם של אלפי ילדים, נשים ואנשים שכל קול- אזעקה או נפץ, הקפיץ.
השגרה שהופרה באחת, גררה חרדה וסימפטומים רגרסיביים אצל מאות ילדים בגמגום, בהרטבה, ובכל יציאה כי שמא שוב ישמע.. החרדה על הביטחון הקיומי, על החיים, על הבית ועל השפיות הייתה חלקם של כל יושבי הדרום, מקטן ועד גדול.
אך, חרדה נוספת מצאנו החודש על קצה הסקלה.
חרדה על התפקיד, על השם והטוהר. חרדה על הכיסא, המשכורת והמשרה. ארעיות. כי חבר של היום, הוא לא החבר של מחר, והדיבור של היום, שונה במהותו ממה שידובר..
יהיו כאלו שיאמרו מה בכלל ההשוואה, אחרים יכעסו על הפשר שהם בכלל באותו רצף, אבל רגש הוא רגש, ואינו שואל מי יותר ומי פחות, ומי פתח את הדלת, ולמה ומתי ומה בכלל המידה.
כי לרגש יש מנעד רחב ביותר של צבעים, צלילים ותחושות. כי רגש נצרב בחוויה, בעצמה ובעיקר בהתמודדות.
רגש יכול לבוא, וללכת ולדלג לפרקים, ויכול לשבות במקום אחיד ולא לנוע ולא לזוע עד שמשהו יבוא וינקוש וירצה לבדוק...
רגש אינו שואל- מי אתה ומה שמך, הוא בא וחודר למקומות הכי צפונים, נפיצים ורגישים.
כי רגש יכול לבוא מכל הסיבות שיש, אבל גם לתעל לאן שמייעלים.
הוא יכול להיות אורח פתע, אורח קבע או אורח זמני, אם רק נדע לעמוד בפתח לזהות ולעמוד מולו פנים אל פנים.
השבוע עסקנו באתר ברגש הכי נפיץ- חרדה.
ד. כהן מטפלת בפסיכודרמה משתפת בבלוג אישי על "אזעקה, ממ"ד ודי- רול"
בו היא מעמיקה במחשבות, משפחה וטיפולים בילדים נוטפי חרדה..
ומאמר חדש מאת הפסיכתרפיסט- חגי צדוק "חרדות מדוע דווקא אני?" .
שיהיה שבוע טוב
וחודש מלא ברגשות טובים וחיוביים,
אודיה ביטון
