מכינוי שם לתלמיד לראיה אובייקטיבית של קושי / עידית אוזן


על הכותבת: עידית אוזן מטפלת במוזיקה M.A

iditu10@gmail.com

במסגרות החינוך השונות, נשמעים לעיתים קרובות המשפטים "היא צריכה פסיכיאטר דחוף";" ההורים שלה לא בסדר.." ועוד אמירות כאלו ואחרות …היה נראה לי כי למערכת החינוכית קל יותר לתת תוויות מאשר להתבונן ולנסות לראות מהו הקושי אתו מתמודד התלמיד ומה עומד מאחוריו.

שירה (שם בדוי), בת 12, הופנתה לטיפול ע"י בית הספר. ברקע הראשוני נאמר לי כי ניסו איתה הכל ונראה להם כי רק פסיכיאטר  יכול לעזור לה. מעמדה החברתי של שירה היה ירוד ביותר עקב התערבויות המריבות לא לה. כל דבר שנראה לה כפגיעה בחוש הצדק המפותח שלה זכה להתערבות מצידה. עם המורות היו לה מלחמות מתמידות על שמירת החוקים הבית ספריים. הכינוי "חוצפנית" דבק בה מהר מאוד.

 בשיחה עם ההורים התברר כי לאם קיים קושי גדול  לתת את הכלים להתמודדות לביתה משום שכשאר היא שמעה את סיפורי ביתה הייתה "הישאבות" לתוך הסיפור ותפקודה היה כילדה ולא כאם. אצל שירה זה יצר בלבול..

כאשר התחיל הטיפול זיהיתי שני דפוסי התנהגות קבועים אצל שירה:

1. רדיפת צדק.

.2ראיית העולם ב"שחור- לבן" כשבדרך כלל בשחור הם הסובבים והלבן זו היא- קורבן על לא עוול בכפה.


מטרות התהליך הטיפולי:

.1זיהוי תפקודיים הגנתיים.

.2קשר למציאות- יכולת הסתגלות.

.3הרגשת אשמה לעומת הפחד מפני סמכות חיצונית.

4.היכולת לשלב ולארגן חוויות פנימיות וחיצוניות.

שירה הגיעה לפגישות מוצפת ממה שקרה כל יום בביה"ס ואחר הצהרים. הסתכלותה על העולם הייתה שלילית ורואה שחורות.,היא השתבצה בחווית המסכנה שכולם מתנכלים אליה על לא עוול בכפה..

נראה כי לשירה יש קושי להבחין בין גבולות ה"אני" שלה ובין גבולות האחרים. אי לכך,  היא חשה צורך תמידי "להגן" על כל מי שלפי דעתה נעשה לו עוול, דבר שהוביל לקשיים החברתיים הרבים שלה.

שירה בחרה להביא לחדר את השיר "בשלכת עץ עומד לבדו ברוח". היא שרה את השיר הזה אין ספור פעמיים במשך חודשיים. היא בקשה שאני אנגן בגיטרה, היא תשיר ולהקליט את הכל. היא בקשה לשמוע את ההקלטה בכל פעם מחדש. בין לבין היא בקשה לשתף אותי בחוויות אישיות.  היא נגנה בכלים שונים ותוך כדי דברה. נסינו לתת לכל אירוע כזה הסתכלות שונה, חיובית יותר, קודם כל עליה ואחר כך- על אחרים.

נקודת המפנה החלה כאשר ראיתי כי שירה מעט מרוחקת, העליתי זאת בפניה. היא אמרה לי שהיא בקשה מאמה להתקשר אלי אבל היא חששה שאני אפגע. אמרתי לה כי היא לא זקוקה לאמה כדי להגיד לי משהו, היא יכולה להגיד באופן ישיר ובלי חשש. היא עלתה נקודה שנראתה לה כפגיעה ממני אליה. בראיה שלי זה היה בדיוק הפוך, המעשה מראה על קרבה. הראיתי לה שלאותו הדבר יכולים להיות כמה זוויות מבט.

מאז שירה התחילה לספר מיוזמתה את הסיפור שלה כמו שתמיד היא ספרה ואז הוסיפה זוויות נוספות לאותו מקרה. בד בבד עלה נושא שמירת החוקים בבית הספר. מסיפוריה של שירה עלה כי היא לא בטוחה במקומה בביה"ס, לא מובנים לה כללים מסוימים וכו'. התחלנו לעבוד על תחושת הביטחון והקבלה הבטוחה שלה את עצמה תוך כדי הסבר על משמעות הגבולות בחיינו כמענקי תחושת ביטחון ולא מגבילים, כמו שהיא חשה עד היום..

משיחה עם המורה והיועצת עלה כי שירה התחילה להתנהל בביה"ס בצורה רגועה יותר, היא החלה להיות יותר קשובה לצוות המורות.

שירה הביאה למפגשים את השיר "אבא". היא הדגישה שוב ושוב את השורה "כשכולם לא מבינים כמה עמוק כואב בפנים".... ואז עלה מתוכה הכאב של ההתנגשות במערכת, הדחיה החברתית. מהרגע ש’המוגלה’ הזו התנקזה החוצה שירה התחילה להיות חלק מהמערכת: גם מבחינה חברתית וגם מבחינה לימודית. מבחינת המערכת היא  מתפקדת כתלמידה מהמניין ומבחינת החברה יש הפרדה בין ה”אני” האישי שלה ובין הסובב אותה...


כאשר פרסתי בפני הצוות החינוכי את הפסיכולוגיה שעומדת מאחורי התנהגותה של שירה הם התקשו לרדת לסוף דעתי. אחרי השינוי הם התחילו להבין כי קושי רגשי עלול להופיע ברמות שונות של מצוקה, בהתנהגויות לא מקובלות שזועקות "הצילו". ההבנה הקשה כי ילד/ה זועק לעזרה ולא תמיד נענה.


במהלך הטיפול גיליתי כי שירה מפצלת את העולם ל "טובים" ו"רעים".

מורטון צ'תצ'יק בספרו "שיטות בפסיכותרפיה של הילד" מביא את מרגרט מאלהר האומרת כי תינוק בשנותיו הראשונות עובר מספר שלבים בהתפתחות, בתוכם: שלב ההיפרדות- התבדלות. כאשר קיים קושי בשלב זה עלולים להתפתח קשיים בהבנה כי אותו אובייקט יכול להיות גם מיטיב וגם מתסכל.  הפיצול הזה מקנה ביטחון בכך שהוא מרחיק מהתינוק/ מהילד את הצורך להתמודד עם החלקים המתסכלים, כביכול הם לא קשורים אליו. המטרה היא לאחד בין מצב הדמות המתסכלת ובין מצב הדמות המיטיבה כאשר שניהם משוייכים לאותה הדמות.  חלק מהיכולת לעשות את המיזוג הזה תלוי גם באיכות התסכול שגורם האובייקט- איך הוא אוכף משמעת, מונע סיפוקים ומציג את דרישותיו וגם בכלים שיש לילד עצמו.

היה נראה כי שירה פתחה לעצמה אידיאליזציה של עצמה וכך בעצם הגנה על עצמה מהתמודדות עם תסכולים או כאב.

במהלך הטיפול חשתי היטב בהעברה בה השתמשה שירה ביחסיה איתי. העברה הינה חוויה של רגשות, דחפים, הגנות, הליכי חשיבה ופנטזיות אותה חווה המטופל/ת כלפי אדם בהווה, כאשר אותו מכלול שייך לאדם משמעותי אחר בילדות המוקדמת. כאשר שירה ראתה כי אני מכילה אותה, את מחשבותיה, תסכוליה והגיגיה ולא נבהלת מ"תוקפנות" המופנית כלפי, לא היה שחזור היחסים המוכרים לה אלא- בניה של מערכת יחסים חדשה שעזרה לה לצאת ממעגל הקסמים שהיה ללא מוצא.


נושא העמידה בגבולות וכללים הוא נושא שדובר הרבה במהלך הטיפול. במרחב נכח כעס כלפי המערכת ש"כופה" ו"מכריח" לעשות דברים מסוימים. שירה הטילה את מלוא האשמה על המערכת. זהו סוג העברה נוסף הנקרא: שימוש בלתי הולם במטפל כמושא להחצנה. שימוש בהעברה זה מאפשר למטופל לקחת חלק אחד מתוך הקונפליקט הפנימי ולהעבירו אל המטפל/ כל דמות סמכותית אחרת. כתוצאה מכך, הוא חש הקלה מסויימת.

שירה רצתה להיות חלק מהמערכת אך נראה היה כי היא חשה קונפליקט בין הביטוי העצמי ובין שמירת הגבולות.

כל תהליך טיפולי הוא עדין, מורכב, דורש עיון וחשיבה רבה, בהתבוננות אחר התהליכים הפסיכולוגיים אותם עובר המטופל, באילו מערכות הגנה הוא משתמש להבין כי התנהגות היא לא הבעיה אלא- הסימפטום והקריאה לעזרה . אז במקום לתת תווית, להבין כי כל ילד רוצה להשתייך, כל ילד הוא ילד טוב… להטות אוזן קשבת ולב מרגיש.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.